בשיחות עם אנשי ליכוד לפני קצת יותר משנה, בהן עלה הרעיון להצביע למצנע, היו אלה מעלים את כל הנימוקים האידאולוגיים והפרגמטיים-לאומיים החזקים ביותר. אסור להיכנע לטרור, חייבים יד קשה, פינוי רק בהסכם, בשביל זה אנחנו נלחמים בטרור? איננו שולטים בערביי עזה, מה תגיד למתיישבים? צריך אורך רוח, השמאל משתף פעולה עם רצון ערפאת, וכו' וכו'.
כבר אז, כמו גם היום, ניכר היה כי חסרות שתי מילים עיקריות בנסיונות השכנוע. רק שתי מילים, ועליהן עומד רוב משקל הציונות. מילים המבטאות בקיצור נמרץ את חזונם של היהודים החדשים, מעבר לדתיותם, מוצאם, נטייתם הפוליטית. שתי מילים שהיו צריכות להיות טבעיות לכל ישראלי, והיו צריכות לעלות ראשונות בכל ויכוח ודיון על פינוי ותמורה.
ארץ ישראל.
המושג ארץ ישראל הפסיק להיות מושג בעל תוכן. הוא הפסיק לשמש כחלק מחזון וכליבה של התוכנית הציונית. ולא מדובר כאן על ארץ ישראל השלמה כחלק מאידאולוגיה ימנית, אלא על ארץ ישראל סתם. גם כשמחזירים אדמות, הן עדיין ארץ ישראל. יהודה ושומרון לעולם יהיו ארץ ישראל, גם אם לא ישב שם יהודי אחד. גם אם נמסור אותן לפלשתינים, צריך היהודי לדעת שמדובר בארץ ישראל.
היינו יכולים "להיות עם חופשי" במקום אחר, אך כשהרצל העלה את רעיון אוגנדה, ציונים שנכחו בבאזל פרצו בבכי ושבתו רעב. השמאל הקומוניסטי הקיצוני, בשנות השלושים והארבעים, קרא, יחד עם הקריאה המטורפת להקמת מדינה דו-לאומית, שלא לוותר על פיסה אחת מארץ ישראל. בימים ההם ארץ ישראל הייתה ערך, לא רכוש.
פעם, גם למתנגדי חזון ארץ ישראל השלמה היה ברור כי מדובר בחזון הציונות. מפת הציונות הראשונה, שעוצבה ב-1919, מוכיחה זאת היטב. לשוב לארצנו, להתקיים בה, לשאת אליה עינים ולהתפלל אליה, או מוטב, בה, בארץ המובטחת! זה היה משאת נפשו ויסוד קיומו של היהודי החדש. גם לפני השואה, וגם לפני חוקי נירנברג, אך בוודאי אחריה.
אפשר לשנות את החזון, אבל אי אפשר לשנות את הארץ, מקורותיה, ההיסטוריה שלה. את שורש נפש הציוני אסור לגדוע, גם אם מבחינה פוליטית אין מישהו מקבל עמדה פוליטית מסוימת, וסבור כי ישנם מקומות בארץ ישראל בהם יהודים לא צריכים לגור. בניגוד למדינת ישראל, ארץ ישראל אינה משתנה, גבולותיה לא זזים, וערכה קבוע. לכן היא שימשה שורש יסוד הציונות.
הדברים היו ברורים למדי לפני לא כל-כך הרבה שנים, וכאמור, גם לשמאל הקיצוני ביותר. משקל מילים אלה רבץ כחובה וכשליחות על כל יהודי.
היום גם אנשי התנועה הלאומית הגדולה ביותר אינם יודעים, אינם זוכרים, אינם נושאים את משקל המילים והלאום. מבחינת רובם מדובר באדמה חסרת שורשים, עפר חסר היסטוריה, שטח נדל"ני מתומחר.
וזאת לא משום שאחוז ההצבעה בעד תוכנית שרון בליכוד גבוה מאשר באוכלוסייה הכללית (כולל הערבים והשמאל הקיצוני!), תהיה עובדה זו מרעישה ככל שתהיה; זאת משום שאז, כשמצנע הציע לפנות את גוש קטיף, מבין שלל הנימוקים שעלו - לא עלתה לדיון ארץ ישראל.
זהו כשלון הציונות ונצחון הפוסט-ציונות בליכוד. אין מנוס מן המסקנה כי בוחרי הליכוד - ולאו דווקא הפוליטיקאים - איבדו את הקשר, הטעם והערך שבציונות. יהיה קשה יותר ויותר לליכוד לשאת את דגלה של תנועה לאומית. לא מפני שהוא מתנתק מעזה, אלא מסיבה עקרונית יותר. משום שמדובר בתנועה שבוחריה ברובם אינם חושבים כלל כציונים ואינם מסוגלים להבין ולהפנים את ערכי הציונות. מחשבתם מתחילה בנקודה שאחרי הציונות, בפרגמטיזם. לכן לא שמענו שום טיעון ערכי.
בוחרי הליכוד אומרים היום: מקודם התנגדתי, אבל בשביל תמורה כזו, אתמוך. מי שלא מבין כי מצנע היה מביא בקלות תמורה גדולה יותר, נסלח לו. אבל מי שמדבר על תמורה חומרית ועל חוסר התוחלת והמיאוס מן המלחמה כאשר ארץ ישראל עומדת על הפרק, איבד משהו חשוב. משהו עקרוני. משהו המעקר ממנו את יכולתו לחשוב כציוני באמת, כבעל ערכים לאומיים יהודיים (כן, גם כחילוני). ואז אפילו השיקולים הפרגמטיים אינם נשקלים נכון.
וזה קורה בתנועה הלאומית הפוליטית הגדולה ביותר. אם פרגמטיזם היה שורש ליבה של הציונות, כפי שמציג זאת לעיתים השמאל כדי להכשיר את מעשיו, לא היה כאן אפילו יהודי אחד. אף עולה עד שנות השלושים לא היה פרגמטי. אף שיקול בהעלאת כל יהדות המזרח וחלק גדול מיהדות רוסיה לא היה פרגמטי. חוק השבות עצמו חסר כל פרגמטיזם. ההמנון שלנו אינו פרגמטי.
הפרגמטיזם חשוב כתוספת, על-מנת שמימוש הערכים הציונים יתאפשר, אך כשלעצמו, ללא אותם ערכים, הוא מייצג רק שיקולי עלות-תועלת, כחנווני בורגני זעיר. זו כבר לא התנועה הציונית שהכרנו. הערכים עליהם נבנתה המדינה, שותקים היום ודוממים.
תוכנית ההינתקות תעבור כנראה במשאל, ואולי, מי יודע, תוצא גם אל הפועל. אך מי עומד להוציא אל הפועל תוכנית חינוכית שתשיב ותושיב את ארץ ישראל בליבות יושביה היהודים? אותם אלה הקורעים אותה מליבות בוחריהם?
נתן אלתרמן, תפארת משוררי ישראל ומגדולי הוגיה, כתב בפיסקה ידועה ומרגשת, לאחר הניצחון במלחמת ששת הימים, על החוט המשולש:
"ניצחון זה עניינו לא רק בכך שהוא החזיר לידי היהודים את העתיקים והנעלים בקדשי האומה, את אלה החרותים בזכרונה ובעמקי תולדותיה יותר מכל. עניינו של נצחון זה הוא בכך שהוא מחק למעשה את ההבדל בין מדינת ישראל ובין ארץ-ישראל. זו הפעם הראשונה מאז חורבן בית שני נמצאת ארץ-ישראל בידינו. המדינה והארץ הן מעתה מהות אחת ומעכשיו חסר לה להתחברות ההיסטורית הזו רק עם ישראל שיארוג, יחד עם היש שהושג, את החוט המשולש שלא יינתק".
המטרה כאן אינה לשכנע מישהו בדבר הינתקות כן או לאו. להבל הבלים היסטורי שכזה, אין הרבה טעם להתייחס. שהרי מדובר בתוכנית עוועים, אשר שנהגתה בחטף, בפלגיאט פוליטי רדוד מן השמאל, מתוך מצוקה פוליטית, תוכנית שכולה מקריות, העדר חזון, העדר תכלית, העדר שורשים ומטרה. תוכנית הבנויה כולה על זכרון קצר ואובדן הבושה הפוליטית.
הליכודניקים רוצים לעקור ולערוק מן המחנה הציוני? יעשו נא זאת. יספרו לעצמם כי מכתב בוש יגן עלינו ושאין עם מי לדבר (כאילו יש קשר בין הדברים). מי שארץ ישראל אינה בליבו, לדברים אלה יהא ליבו ממילא ערל.
הבעיה העיקרית אליה יש לשעות, בעיה האמורה להיות ניכרת וזועקת מדמו של כל יהודי, היא כי עם ישראל הפך לסוחר-מוכר ומן השיח נעלמה ארץ ישראל. כמה זמן עוד תחזיק כך מעמד המדינה? כמה זמן נוכל להיתלות בחוט אחד?