החטא הגדול ביותר באנושות הוא אולי, ההריגה המתועשת של בעלי חיים למאכל. לבעלי חיים אין היכולת להתגונן כנגד האדם מעצם הגדרתם כקניינו.
אם יחפוץ, יוכל להשתמש בהם לכל דבר, כמזון בדרך כלל, או כמענה לכל שגיונותיו האחרים. האדם של המאה החדשה, המאה העשרים ואחת, שהעלה על נס את זכויות בעלי החיים בתור נושא לדיון ציבורי, עדיין מסרב לראות ולהכיר בעוול האדיר שמחוללת תעשיית הבשר שבבסיסה עומדת המציאות של גידולם של מליוני בעלי חיים בחוות ענקיות מזוהמות, בתת תנאים, עד למותם המיועד בשחיטה.
כיצד ייתכן שהאדם, שהוא באמת שליט העולם, והכניע כבר בימי קדם את החזקות שבחיות, ושקושר לעצמו כתרים על היותו היצור המוסרי היחיד בטבע, מפגר עד כדי פרימיטיביות במה שנוגע להרגלי האכילה שלו.
"תאוות הבשרים" כפי שהיא נקראת, כאילו היתה אקסיומה של הטבע ולא רצון אנושי, אפיינה מימי בראשית את האדם הקדמון, זה שסביבתו לא נתנה בידו אלטרנטיבות רבות להשרדות.
צייד חיות והריגתן היו עבורו לחם חוק. אבל הוא היה צד את החיות אחת אחת וכשהיה שבע, היה נח, ולא יסף. הוא גם בתור יצור ביניים שממנו התפתח האדם המודרני, היה מצויד במערכת שינים בעלת ניבים כמו אצל טורפים, ושינים טוחנות המותאמות לאכילת בשר - בשר חי.
כיום, בעידן שממנו נראית המהפכה התעשייתית הראשונה בגדר הסטוריה, האדם המודרני של היום, שעבר עידון קיצוני אבולוציוני עד שהגיע הלום. שמתייחס לעצמו כ"נזר הבריאה" על כל האצילות והכבוד המשתמעים מכך, תחת שיאמץ מקורות חדשים לתזונה להתפתחותו הכבירה, העדיף להוסיף ולשכלל את תעשיית בעלי החיים לבשר ברוח המודרניזציה: שחיטתם של מה שיותר בעלי חיים כדי לספק מה שיותר טעמים וגוונים בתנאי שוק חופשי.
אכן כך, התרבות המודרנית, זאת המדברת על כיבוד זכויות החלש באשר הוא והמתיימרת להיות נאורה, אנינה, ורגישה לסבל, עדיין משתמשת בשחיטת בעלי חיים חובקת גלובוס, כולל יונקים, כדי לספק את חיכם של בני אדם - היונקים האינטיליגנטיים ביותר בטבע.
שאלה הכרחית לכאורה, היא לאן נעלמו ונמוגו כל הקידמה וההתפתחות, ובעיקר האנושיות, שהרי מוסכם על הרוב, שלא ייתכן עולם טוב יותר בלעדיה.
האכזריות שבהקמת חוות מתועשות לגידול מסיבי של בעלי חיים "לבשר" בתנאים שאילו היו נחשפים לציבור היו גורמים לחלק גדול ממנו להפוך לצמחוני, הם רק קצה הקרחון במסכת ההתעללות, עצימת עין והתעלמות מוסכמת, קולקטיבית, של רוב הציבור כי כך קל ונוח יותר לצרוך בשר:
גידולו של "עגל חלב" בתוך סד כדי שלא יזוז, ובשרו ייהפך "רך" והבאתו כשהוא קורס מניוון והתעללות לשחיטה. האכלת פרות בתערובת מעצמות פרות אחרות כדי לחסוך, (שגרמה להתפרצות מחלת הפרה המשוגעת), הרעבת תרנגולות בלולי סוללה המוארים יום ולילה כי כך נתגלה שהן מטילות יותר ביצים, הן רק סימפטומים מהשואה שממיט האדם על בעלי החיים. מסתבר שגם לרחמים יש סייגים והם, כמסתבר, נוקשים מאד.
הם מתעוררים רק כלפי מי שמשרת אותם ואינו מותיר ברירה אחרת, במקרה זה איזשהו אינטרס, צורך נפשי להרגיש טהורים מחטא. אצל לחיות שנתפסות אצל אנשים כאילמות, ואנונימיות, אין לרוע מזלן, את היכולת לעורר הזדהות בכאבן, בסבלן ובאומללותן ולפיכך קל מאד לדחוק אותן הישר החוצה מהתודעה.
לפי הגיון זה מפרידים פרה מעגלה שזה עתה נולדה כי מישהו מחכה לבשר האם. השוק מוליך אנשים כאן כמו בכל עסק אחר, ואם התחושה שמתהווה היא של קניבליזם - פשוט אפשר להתעלם.
נראה שקל לאנשים לדלג מעל העובדה כי החיות עשויות עצמות עור ודם ובחלקן לפחות, גם הרבה רגש. לחיות כקולקטיב, אין דובר, אין לובינג חברתי בכנסת, והן אינן מקבלות תרומות מעל ומתחת לשולחן כדי להיטיב עמן. לכן בעולם כוחני וקר, גורלן נגזר.
אגודות שונות לשמירת זכויות בעלי חיים כמו אנונימוס בישראל, שכן נרתמות למענן, והאגודה האמריקנית לצמחונות בארה"ב, מנסות לחנך את דעת הקהל מחדש בנושא זכויות בעלי חיים והעובדה כי לכל החיות מגיע לחיות ברווחה ללא סבל וניצול, בתנאים נאותים והוגנים תוך שימוש במשאבי הטבע מתוקף היותם בעלי חיים ולא רכוש גרידא. אולם פעילותם לא מספיקה, לא משום שאינם מוכשרים, אלא מפני שחסר מנגנון שיאפשר קיבוען של העובדות בדעת הקהל.
הקמת וועד המורכב ממנהיגי דעת קהל שמזדהים כמובן עם העוול, מפילוסופים, אמנים, אנשי מוסר והגות ווטרינרים, ושהציבור סומך עליהם במידה מסוימת ומאמין בהם, שיירתמו למסע מודעות מקיף וכולל, מלווה בהמחשה של מחירה של תעשיית הבשר המגיע לצלחת, כל אלה עשויים לעזור להטות את דעת הקהל ולהטעין אותה במודעות שלא היתה קיימת עד כה בנוגע לבעלי החיים.
זאת בעוד שהחוק כשלעצמו, אינו מתייחס כלל לגידול תעשייתי ולשחיטה מסביב לשעון של עשרות מליוני בעלי חיים בעולם כולו.
הוא עוסק ומטיל סייגים אך ורק על איסור התעללות בבעל חיים מחוץ לתעשיית הבשר, לשם ההנאה הרווח או כל סיבה אחרת. אבל למרבה האירוניה, בשחיטה מסודרת לא נוגעים, והיא נשארת בחזקת טאבו, מחוץ לתחום.
חוק צער בעלי חיים קובע כי בעל חיים הינו רכושו של "בעליו" ובאופן לא מפתיע, כלומר בעל חיים מוצב בתור רכוש עם מגבלות נלוות על הרוכש, במצב זה אין ברירה אלא להחזיר את הריבונות על ההחלטה על גורלם של בעלי החיים לידי הציבור, באמצעות נציגיו.
אלה יעבדו בזהירות קודקס שיכיל את שאר הרכיבים בהריגת חיות למאכל שלא טופלו עד היום, כמו זכויות בעלי חיים ושליטה על מספרי החיות המומתות בכל שנה, מספרן, דרכי גידולן המתתן, והפיקוח האתי המוסרי שיחול מעתה ואילך על כך.
אסופה רעיונית מסודרת כזאת גם אם לא תביא לביטול צריכת הבשר, תחלחל ותשפיע יחד עם שאר הגורמים על דעת הקהל לכיוון הרצוי. אם ינוצלו אותם משאבים שמעודדים צריכת בשר כמו תוכניות בישול למיניהן בליווי ידוענים, פרסומות באמצעי התקשורת ומסעות טעימות, הפעם למימוש מטרה הפוכה של הגנה על בעלי חיים, בנוסף כאמור להקמת אותו מנגנון אתי מוסרי ציבורי לפיקוח על מה שממשיך להיות משווק, התוצאה הבלתי נמנעת תהיה צמצום הדרגתי בצריכת הבשר במדינות מפותחות לפחות (שיש להן אלטרנטיבות תזונתיות, מזינות ויכולת להמשיך בפיתוח מזון כתחליפי בשר) מצריכה מסיבית נהנתנית לצריכה סלקטיבית בצורה הדרגתית מטעמי מוסר ובריאות כאחד. זאת בתנאי שמאבק על דעת הקהל ייעשה בנחישות ובתבונה.
מכיר אני את טבע האדם ואני יודע שאין סיכוי נראה לעין להפסיק כליל הרג בעלי חיים למאכל.
הסיכוי הגדול הוא בהפחתה משמעותית של הצריכה על-ידי הצרכנים - משקי בית רגילים שנוהגים בעיקר מכח ההרגל והזמינות, לצרוך בשר מספר פעמים בשבוע.
שיתופם של אלה בזוועות המתרחשות בחייהן של פרות, עגלים, שוורים, חזירים ויונקים אחרים, כולל המחשת השחיטה כפי שנעשית במציאות,(ובעיקר השחיטה הכשרה) לצד הפרכת "התורה" שמלווה דורי דורות בדבר החיוניות הבריאותית באכילת בשר, ולימוד שיטתי של המזון החלופי, יצמצם באופן מוחשי את הביקוש לבשר ולפיכך את קצב הייצור שמכתיבה דרישת השוק.
בשלב מאוחר יותר תהיה עילה לשינויו של החוק המגדיר את בעל החיים כקנינו של הרוכש. שינוי מעמדו של בעל החיים כקניין, כרכוש בלעדי, וסיווגו כבעל זכויות על-פי חוק, יהווה מהפכה אדירה בנושא. מהיכן שיתחיל, סופו שיגרור אחריו חלקים נרחבים בעולם.
