X
יומן ראשי
חדשות תחקירים
כתבות דעות
סיפורים חמים סקופים
מושגים ספרים
ערוצים
אקטואליה כלכלה ועסקים
משפט סדום ועמורה
משמר המשפט תיירות
בריאות פנאי
תקשורת עיתונות וברנז'ה
רכב / תחבורה לכל הערוצים
כללי
ספריה מקוונת מיוחדים ברשת
מגזינים וכתבי עת וידאו News1
פורמים משובים
שערים יציגים לוח אירועים
מינויים חדשים מוצרים חדשים
פנדורה / אנשים ואירועים
אתרים ברשת (עדכונים)
בלוגרים
בעלי טורים בלוגרים נוספים
רשימת כותבים הנקראים ביותר
מועדון + / תגיות
אישים פירמות
מוסדות מפלגות
מיוחדים
אירועי תקשורת אירועים ביטוחניים
אירועים בינלאומיים אירועים כלכליים
אירועים מדיניים אירועים משפטיים
אירועים פוליטיים אירועים פליליים
אסונות / פגעי טבע בחירות / מפלגות
יומנים אישיים כינוסים / ועדות
מבקר המדינה כל הפרשות
הרשמה למועדון VIP מנויים
הרשמה לניוזליטר
יצירת קשר עם News1
מערכת - New@News1.co.il
מנויים - Vip@News1.co.il
הנהלה - Yoav@News1.co.il
פרסום - Vip@News1.co.il
כל הזכויות שמורות
מו"ל ועורך ראשי: יואב יצחק
עיתונות זהב בע"מ
יומן ראשי  /  מאמרים
הטראומה של אריק שרון היא אינתיפאדת אל-אקצה, שצה"ל לא הצליח לחסלה אחרי שלוש שנות לחימה. לכן מוביל שרון מהלך של הינתקות מרצועת עזה ופינוי יישובי גוש קטיף, וזוכה לתמיכת מקצת השרים שהיו ידועים כנאמני ארץ ישראל
▪  ▪  ▪

שרת החינוך לימור לבנת נימקה את הינתקותה מהאידיאולוגיה המתנגדת לפינוי יישובים בטענה ש"זה רצון העם". מה עיצב ביעילות כה רבה את הרצון הזה, אשר במערכות הבחירות האחרונות ביקש את ההפך? לכך לא התייחסה לבנת, וגם לא ראש הממשלה או תומכיו.
אבל זו השאלה המרכזית, שמבלי להשיב עליה לא ניתן להבין את ההתרחשויות בישראל כיום. גם אהוד ברק הכריז לקראת בחירות 99' כי בתוך שנה ינתק את ישראל מדרום לבנון, אף שכרמטכ"ל, זמן קצר קודם לכן, דווקא נאחז בחבל ארץ זה. ברק שינה את עמדותיו בגלל רצון העם ('ארבע אמהות', 'יש גבול', 'שלום עכשיו' וכו'), והוא צדק: העם הוכיח את רצונו זה בבחירות, וברק הביס את נתניהו, שלא קפץ אז מספיק מוקדם על עגלת רצון העם כפי שעשה עכשיו.
לעומת הפוליטיקאים, בקרב האינטלקטואלים הנושא נדון מזה שנים, ויש להם תשובות לא מעטות. לאחרונה הגיעה השאלה גם למרכז השיח בישראל. עופר שלח, מבכירי הפרשנים בידיעות אחרונות, פרסם את תשובתו בספר 'המגש והכסף - מדוע דרושה מהפכה בצה"ל'. במקביל פרסם איש מדע המדינה ד"ר יגיל לוי את הספר 'צבא אחר לישראל - מיליטריזם חומרני בישראל', בהוצאת ידיעות אחרונות. שאלה שהשניים לא נתנו עליה מענה היא מדוע 'ידיעות' התמהמה כל כך מלעסוק בביקורת על מערכת הביטחון, ומדוע במשך שנים שימש כמעוז השמרנות הביטחונית. תשובה: זה היה רצון העם אז, וזה רצון העם היום. ידיעות אחרונות הוא המומחה בישראל לרצון העם, ולכן הוא העיתון של המדינה.
האם התאים עצמו הצבא למדינה
על ספרו של שלח כתב מתן וילנאי במוסף 'ספרים' של הארץ: "הספר קורא תיגר על התפיסה של צה"ל כ'צבא העם', ומצביע על כמה מן הסוגיות המרכזיות שעל החברה בישראל להתמודד איתן. מן הראוי שיקראוהו כל מקבלי ההחלטות ומעצבי המדיניות במדינת ישראל... שלח טוען שהגיע הזמן למהפכה בתפיסת צה"ל ומעמדו במדינת ישראל. השאלות העולות הן בעלות חשיבות לאומית עליונה: האם צה"ל אכן ערוך למלחמה החדשה ולאיום האמיתי על ישראל? עד כמה הצבא התאים עצמו לשינויים שחלו במדינה? האם לא הגיע הזמן לשנות את יחסיו עם המערכת השלטונית, את תפקידו כצבא שיטור בשטחים, ואת מקומו המקודש באתוס הישראלי? הנחת המחבר היא שהמערכת הצבאית נמצאת בקריסה, ותשובתו לכך היא ביטול גיוס החובה והפיכתו של צה"ל לצבא מתנדבים-שכירים - צבא מקצועי".
וילנאי אינו עונה על השאלה המתבקשת: מה אתה עשית כקצין בכיר וככמעט-רמטכ"ל כדי למנוע את קריסת המערכת הצבאית? תשובה: שום דבר. זה גם מה שכותב שלח, שלדבריו קצינים בכירים רבים מבינים שצה"ל נמצא בשקיעה ואף מטכסים תוכניות כדי לבלום את התהליך, אך אינם מבצעים את החלטותיהם. אחד הבולטים שבהם היה אל"מ דני וולף, שנפטר השבוע. כבר אחרי מלחמת ששת הימים טען וולף שצה"ל אינו צבא מקצועי, וכדי להפכו לצבא שיגבה מטרות לאומיות יש לחולל בו רפורמה עמוקה. אי-יישום התוכניות נובע, לדברי שלח, בעיקר משמרנות. אני סבור ששלח טועה, ושהדבר נובע מתחושה שתוכניות הבלימה לא יבלמו דבר, כפי שתוכניות על "צבא קטן וחכם" לא השיגו כלום. בגרנו מספיק כדי להבין שיש ליקויים בצה"ל, אך לא בגרנו מספיק כדי לנתח את הליקויים עד היסוד. הבעיה היסודית של כל צבא, בכל תקופה, היא בעיה מבנית: צבא הוא ארגון סגור ואנטי-אינטלקטואלי במהותו, העוסק במבצעים ואינו מקיים דיאלוג מבוסס-מידע עם אנשים מבחוץ. לפיכך הוא לא רק מהווה זרוע אלימה של המדינה, אלא גם מכשיר בעצמו את אנשיו, מתכנן את מעשיו, מפקח על ביצועיו ומפיק את לקחיו. אפלטון בשעתו כבר טען שמשימה כזו איננה אפשרית. נקודת הפתיחה של ארגון צבאי היא נמוכה, וחל עליו עקרון האנטרופיה: הוא נעשה פחות מסודר ופחות יעיל.
עיקרון אווילות הצבא הופר פעמים אחדות בהיסטוריה, כאשר גאונים צבאיים עמדו בראשו. יש חוקרים הטוענים שבכל ההיסטוריה היו לא יותר מעשרה מצביאים גאונים כאלה, מאלכסנדר מוקדון בעת העתיקה עד פרידריך הגדול בפרוסיה ונפוליאון בצרפת במאות 19-18. אחריהם לא התגלו גאונים צבאיים, שכן המערכות הצבאיות נעשו כה מורכבות עד שאפילו גאונים אינם מסוגלים לנהלן כהלכה. בנושא המבני הזה אין עופר שלח ויגיל לוי מטפלים.את עיקר ביקורתו מכוון שלח כלפי מנהיגיה של מדינת ישראל, להוציא את בן-גוריון. "בממשל חלש וחסר ערוצים עצמאיים של מידע והערכה, שקילת אופציות וקבלת החלטות, צה"ל הוא לא רק גוף מבצע אלא גם השליט הביטחוני דה-פקטו", כותב שלח. "והגרוע מכול הוא שהפוטש השקט הזה נעשה בהסכמה מלאה, לא רק של הדרג המדיני אלא של אזרחי ישראל" (עמ' 64). "במאבק על תודעתם של אזרחי ישראל, הצבא ניצח תמיד את הממשלה. כפי שמנסה ספר זה להראות, המאבק נערך בין לא שווים" (עמ' 68).
שלח צודק. הטעם העיקרי לכך הוא שרוב מנהיגי ישראל מאז מלחמת יום הכיפורים באו מן הארגון האנטי-אינטלקטואלי הצבאי, והם לא התאימו באישיותם, בהכשרתם ובניסיונם לעמוד בראש ארגון אזרחי. הם הפכו את ממשלת ישראל למערכת אנטי-אינטלקטואלית. כדי להשיג את תמיכת העם בבחירות הם יצרו את מיתוס צה"ל היעיל, זה שניצח בכל המלחמות. למכשלת הזו נפלו גם שלח ולוי. במיתוס הזה פותח שלח את ספרו, כאשר הוא מספר על הצלחות צה"ל בשדה הקרב במלחמת יום הכיפורים. לכן, לדבריו, "מלחמה זו נחקקה בתודעה הישראלית כהוכחה ליכולתו של צה"ל להיחלץ גם מן הקשה שבמצבים".
שלח מתעלם מהעובדה שמיתוס יום הכיפורים טופח לא רק על-ידי הקצינים הבכירים - שביקשו להתחמק מהפקת לקחים וממחיר אישי - אלא גם על-ידי רוב אנשי התקשורת והאקדמיה. הרחיקה לכת מכולם ועדת אגרנט, שהתמקדה עד כדי הגזמה במחדל המודיעיני והיללה מאידך את יכולתו של צה"ל "להיחלץ גם מן הקשה שבמצבים". מסתבר שזה היה רצון העם, ובמידה רבה זה עדיין רצונו.
"הפוטש" שעליו מדבר שלח הוא סילוק הדמוקרטיה מתחום הביטחון. מכיוון שהמעשה העיקרי של הממשל הישראלי מאז הקמת המדינה הוא מעשה ביטחוני, נגזרת על-פי שלח המסקנה שישראל איננה מדינה דמוקרטית אלא אוליגרכיה צבאית שאיכותה ירודה וביצועיה עלובים. על-מנת להחיל על ישראל משטר דמוקרטי, יש לדבריו לנטרל את "המיתוס של הצבא", ואחר כך להפוך את צה"ל ל"ארגון מקצועי המספק סוג מסוים של ביטחון... נחוץ להבין שעד שלא יהיו פה שר ביטחון אזרחי, חוק צינון משמעותי ומנגנונים אזרחיים חזקים, יימשך הפוטש הפנימי הזה ללא הפרעה" (ע' 64).התזה הבסיסית של עופר שלח היא שצה"ל כ"צבא העם" הינו למעשה מיליציה בעלת יכולת ירודה. לישראל דרוש צבא מקצועי, מנותק מן הפוליטיקה, שיבצע את הוראות הדרג האזרחי.
שלח לא מתמודד עם השאלה - איך נבטיח שהמנהיגים האזרחיים יבינו את הוויית הצבא והמלחמה, וינהיגו את מערכת הביטחון כהלכה? ראש הממשלה בזמן מלחמת יום הכיפורים, גולדה מאיר, שלא באה מן הצבא, המיטה אסון על ישראל. כך גם לגבי מנחם בגין במבצע שלום הגליל. לשניהם לא היו הכישורים להנהיג את הצבא או לפקח עליו.
את המושג "צבא מקצועי" פיתח סמואל הנטינגטון, פרופסור אמריקני למדע המדינה, בספרו 'החייל והמדינה'. לדעתו, המאפיין העיקרי של מקצועיות צבאית הוא פיקוח יעיל של הדרג האזרחי על הצבא. מאוחר יותר קבע הנטינגטון כי יכולתה של הקצונה לפתח מקצועיות גבוהה תלויה בעיקר בטבעה ובתרבותה של החברה שאותה הם משרתים. האזרחים בארה"ב מסוגלים לפקח את הצבא, כי התרבות האמריקנית מביעה עניין רב בהיסטוריה צבאית ובאסטרטגיה. לעומתם, אזרחי ישראל אינם מסוגלים למשימה, כי אצלנו אין כל עניין בנושאים אלה, הם אינם נלמדים במערכת החינוך ובאוניברסיטאות, ולכן לרוב אנשי המערכת הפוליטית אין בהם ידע והבנה. מסיבה זו סומכים הפוליטיקאים על אנשי צבא בעבר ובהווה, ומוסרים לידיהם את תחום הביטחון. גם רוב החוקרים במכוני המחקר הביטחוניים בישראל הם קצינים בכירים לשעבר. אם כן, מה הועילו חכמים בתקנתם?
שלח מביע הערכה למקצועיות הגבוהה של הצבא האמריקני, ומקווה שצה"ל ילך בדרכו. התפעלותו נראית מוגזמת לאור שקיעת צבא ארה"ב בבוץ העירקי, שלא לדבר על וייטנאם. אכן, שרי הגנה אזרחיים פיקחו ומפקחים על הצבא האמריקני, ומבחינה זאת הוא "מקצועי". אך בתחום המצביאות, שהוא מבחנם העיקרי של המפקדים, ראשי הצבא האמריקני רחוקים ממצוינות. ההבדל בינינו לבינם הוא שכישלונות חמורים לא יגרמו להשמדת ארה"ב, ואילו אצלנו עלולים כישלונות כאלו להביא לקריסתה של מדינת ישראל ולהשמדתה.
ידו הארוכה [או המוגבלת] של צה"ל
יגיל לוי סבור דווקא שצה"ל הוא צבא מקצועי. עד כדי כך מקצועי, ש"המציאות של סכסוך מזוין בין ישראל ובין מדינות ערב הינה, לפחות חלקית, נחלת העבר" (עמ' 13). הנזק שגרם צה"ל לישראל, נעוץ לדבריו באחריות לגישה הישראלית שהתפתחה אחרי 1948: "העדפת הקיבוע של הנכסים הטריטוריאליים שנרכשו במלחמות על סחירתם כנכס מדיני, מתוך דבקות בהנחה כי לישראל האופציה הצבאית להתמודד באפקטיביות עם עוינותו של העולם הערבי... כל אחת מן המלחמות (יום הכיפורים ושלום הגליל וכן האינתיפאדה הראשונה ומלחמת ההתשה - א"מ) הסתיימה כשידה הצבאית של ישראל על העליונה, אך במאזן הכולל היא מנוצחת מן הבחינה המדינית ונאלצת לוותר על נכסים טריטוריאליים ולשלם מחיר - בנפש, ברכוש ובנכסים מדיניים - גבוה יותר משניתן היה לשלמו ללא התנגשות צבאית" (עמ' 111).
טענתו של לוי כי ידו של צה"ל היתה על העליונה במלחמות מלמדת שאין הוא מכיר את רוב העובדות, ושאין הוא מבין את המעט שהוא מכיר. שהרי הסכם אוסלו הוא תוצאה ישירה של תבוסת צה"ל באינתיפאדה הראשונה ובמבצע שלום הגליל. תבוסות אלה הניעו את רבין להיענות לרצון העם ולהזמין את ערפאת ואת אנשי הפת"ח, שתפארתם על לוחמת טרור. אבל ללוי יש תיאוריה, והוא לא נותן לעובדות לערער אותה.
מדוע לא נקטו ממשלות ישראל, לפי לוי, במדיניות אופטימלית? תשובה: "המיליטריזם בישראל התגבש כמיליטריזם חומרני. הוא ניזון מן התועלת שהמעמד הבינוני, ובמרכזו הגברים בני הרובד החילוני המערבי במוצאו, הפיקו ממצב המלחמה" (עמ' 16) . לוי אינו הראשון לנסח פרשנות ניאו-מרכסיסטית למלחמות ישראל, המדגישה היבט תודעתי המייחד את המעמד. התפישה הניאו-מרכסיסטית שולטת בכל הפקולטות למדעי הרוח והחברה באוניברסיטאות בישראל, שאבותיהן המייסדים באו מאסכולה זו. הם שטפו את מוחות הסטודנטים שלהם בתיאוריות חסרות בסיס, ואותם סטודנטים הם העומדים היום בראש האוניברסיטאות וממשיכים בשטיפת המוח. לפי לוי, הגל הראשון של המיליטריזם הישראלי נבלם במלחמת יום הכיפורים, שאחריה החלו גברים אשכנזים לחפש מסלולי קידום חלופיים. תהליך ה'דה-מיליטריזציה' הגיע לשיאו בהסכם אוסלו. אבל את מקומם של הגברים האשכנזים תפסו בעיקר גברים מזרחיים, גברים חובשי כיפות סרוגות וגברים דרוזים, והם חידשו את המיליטריזם בישראל. התוצאה: "זרעי קריסתו של משטר אוסלו המקורי טמונים בהיכפפותו להיגיון הצבאי, שגבר על זה המדיני בשנים 93'-95'" (עמ' 375).
חוקר המלחמות ד"ר מיכאל ברונשטיין מציג תזה הפוכה: "קיימת השערה כאילו צבא מטבעו 'אוהב מלחמות'. יש אמת בהשערה הזאת, אך היא די פרימיטיבית. נכון הוא שבצבא יש אנשים שאוהבים קרבות - אלה הם המתנדבים ליחידות העילית. אולם הצבא כארגון איננו שש למלחמות, כי במלחמה מקבלים קידום לפי ההישגים, וכל ארגון מעדיף להעניק קידום לפי הוותק".לדברי ברונשטיין, הצבאות המערביים הצטמקו בעשורים האחרונים בגלל הסרת האיום הביטחוני. המדינות עברו ל"מלחמות צעצוע" - הרבה פוליטיקה, תמרונים, רכש ומכוני מחקר, ומעט מערכות צבאיות שבהן נדרשים האומץ והגאונות הפורצים את מסגרת הארגון. לדבריו על הדרג הפוליטי (כולל העם במדינה דמוקרטית) מוטל להבחין מתי עלה הצבא על המסלול של "מלחמת צעצוע".צה"ל עלה על מסלול זה אחרי מלחמת יום הכיפורים. מאז 1973 רווחת אמונה שצה"ל יכול לפתור כל בעיה טקטית. אי-לכך אפשר להשתעשע במשחק תאוריות מודיעיניות (קונספציות) ובמשחק הדיפלומטי (תמיכתה של אמריקה), ולהתעלם מן המלחמות האמיתיות. כשפרצה מלחמת טרור אמיתית, לא היו לגנרלים-של-משחקי-מלחמה תשובות הולמות.
צבאות ערב הוכרעו
כבר ב-47' הבחין בן-גוריון כי ליהודים אין כוח צבאי ממשי, וכי ארגוני ההגנה והפלמ"ח אינם אלא מיליציה עממית, שאינה מסוגלת לנהל מערכות 'אמיתיות'. מכאן הוא הסיק שאין ליהודים יכולת להכריע את צבאות ערב, וביסס את האסטרטגיה של מדינת ישראל הצעירה על העיקרון של הסדרים תמורת שטחים. בסוף מלחמת העצמאות, כשניתן היה להשתלט בקלות על ארץ ישראל השלמה וכאשר חטיבת הראל היתה בדרכה לשחרר את גוש-עציון ולכבוש את כל הר חברון, פקד ראש הממשלה הראשון לסגת לגבולות החלוקה. בתקופת ההמתנה שלפני מלחמת ששת הימים הוא התנגד ליוזמה התקפית של צה"ל. בן-גוריון ביקר בחריפות את הרמטכ"ל רבין, וטען שבגלל אווילותו וחוסר אחריותו פרץ המשבר. רבין נכנס לחרדה עמוקה, התמוטט נפשית, ונזקק לטיפול רפואי על-מנת לייצב את מצבו.
בניגוד להערכתו של בן-גוריון, צבאות ערב הוכרעו במלחמה. אלא שהכרעה זו לא נבעה מתפקודו של צה"ל, אלא מהתמוטטות נפשית מקבילה של שר המלחמה המצרי, המרשל עמאר, שפקד על צבאו לסגת שעות אחדות אחרי פרוץ המלחמה. כך הפכה מלחמת ששת הימים לתמרון באש חיה מול אויב בורח. זאת הכרעה נסית, שעליה אין לבסס הערכה לצה"ל. מפקדי צה"ל אכן ביקשו להפיק רווחים מהמלחמה, אך בניגוד לתיאוריות הניאו-מרכסיסטיות, הם עשו זאת לא על-ידי מניעת הסכם שלום, אלא באמצעות מניעת חקירתה של המלחמה והפקת לקחיה. כתוצאה מכך השתרשה בציבור האמונה כי ביכולתו של צה"ל להכריע את כל צבאות ערב. התוצאה: רצון העם שינה כיוון, וביקש להחיל את השלטון הישראלי על ארץ ישראל השלמה. רצון זה נבע לא מנטיות מיליטריסטיות אלא משאיפה אמונית להשתלט על "גבולות ההבטחה". עוד בימי ממשלת לוי אשכול החל תהליך של התנחלות ביהודה, בשומרון, ברצועת עזה ובסיני, כש'גוש אמונים' אפילו לא היה בתכנון.
הן מנהיגי ישראל האזרחיים, אשכול וגולדה, והן המתנחלים הראשונים, לא הבינו אז ואינם מבינים כיום שכדי לקיים שליטה ישראלית בארץ ישראל השלמה או לפחות בגבולות ביטחון, צריך היה להפוך את צה"ל לצבא מקצועי, שיוכל לגבות מטרות לאומיות. לכולם היה נוח להאמין כי צה"ל הוא צבא יעיל, שיכריע כל אויב המבקש לסלקנו מארץ ישראל. מחיר ההתעלמות מן המציאות היה מלחמת יום הכיפורים, אז התעורר אל המציאות אדם אחד - משה דיין. בעקבות טראומה אישית הוא הבין שבן-גוריון צדק ושצה"ל אינו צבא מקצועי. לכן הוא הוביל מהלך של הינתקות מסיני ופינוי יישובי פתחת רפיח. את הטראומה שלו עבר רבין באינתיפאדה הראשונה ובמבצע שלום הגליל, ולכן השלים עם תרגיל אוסלו של יוסי ביילין.
הטראומה של אריק שרון היא אינתיפאדת אל-אקצה, שצה"ל לא הצליח לחסלה אחרי שלוש שנות לחימה. לכן מוביל שרון מהלך של הינתקות מרצועת עזה ופינוי יישובי גוש קטיף, וזוכה לתמיכת מקצת השרים שהיו ידועים כנאמני ארץ ישראל.
דיין, רבין ושרון - כולם לא העזו לחולל רפורמה בצה"ל, כי לא היה להם אומץ אינטלקטואלי לירוק לבאר שממנה שתו. צודק עופר שלח: ישראל זקוקה למנהיג אזרחי שיוביל רפורמה במערכת הביטחון. אך בתרבות הישראלית לא יכול להיבחר היום מנהיג כזה, כי בינתיים העם אינו רוצה אותו.
______________________
פורסם במקור בעיתון מקור ראשון
www.makorrishon.net/article.php?id=1862

תאריך:  24/04/2004   |   עודכן:  24/04/2004
מועדון VIP להצטרפות הקלק כאן
 
תגיות מי ומי בפרשה
 אריאל שרון / Ariel Sharon
ברחבי הרשת / פרסומת
רשימות קודמות
חנה בית הלחמי
האשה שקמה אחרי שנים של טיפול במשפחתה ואומרת: די. האשה שיוצאת לחיים חדשים של יצירה עצמית. על "ליאורה", מאת ד"ר רבקה נרדי, בהוצאת ברקאי.
עו"ד אברהם סימון
פסק דין: "מנוסח האמור בסעיף 74 לחוק מיסוי מקרקעין, ניתן ללמוד שבנאמנות על-פי חוק זה, הנהנה צריך להיות ידוע וקיים בעת עריכת העסקה. מדובר בסעיף זה על רכישה של מקרקעין עבור אדם פלוני. "אדם פלוני" זה הינו אדם ידוע. יכול ויאמר שאותו אדם ("אדם פלוני" שהוא קיים וידוע) אינו צריך להיות דווקא ידוע למוכר, אבל לקונה ("הנאמן") בודאי ובודאי שהוא צריך להיות ידוע"
רוני ענבר
עו"ד אברהם פכטר
האיש התנצר, התנער מיהדותו וממדינתו, דוגל בפירוק המדינה ובהשמדת כוחה ההרתעתי ומתודלק בשנאה וכעס לרשויות החוק ומוסדות המדינה. האיש עדיין מהווה סיכון בטחוני ופצצה מקשקשת מהלכת. לפי החוק יש חסיון ואיסור פרסום של חומר סודי - לתקופה של 30 שנה
אפרי הלפרין
האם העיתונות הכללית רשאית לפרסם חומר מסית וממריד? לדעתי היא לא רק רשאית - אלא גם חייבת
כל הזכויות שמורות
מו"ל ועורך ראשי: יואב יצחק
עיתונות זהב בע"מ New@News1.co.il