שירים יפים ועצובים. ארורים העצב והיופי, אשר לא היו נבראים אלמלא המוות - שבראם.
שירים שנוגעים בלב. צובטים אותו. מחלחלים אליו. נטמעים בו.
שירים שנכנסים אל מחזור הדם ונמהלים בו. שירים שייהפכו לכדוריות-העצב הסמוי, שיזרום בדמה של האומה, מאז ועד עולם.
שירים שכל מלה בהם שטופה בדם, שרופה באש, צרובה כמכווה. שירים שלעולם לא ינוס ליחם.
שירים יפים ועצובים. כל-כך יפים, כל-כך עצובים. לבכות. למות. ושוב לבכות. להיוולד אל הבכי ולחיות בו. כמו בדם. כמו מאז ומעולם. עצוב. יפה ועצוב. ארור העצב היפה.
שירים יפים ועצובים. בכל הרשתות ובכל הגלים. בכל התדרים. כל תדר וזיכרון המוות החי כל-כך בשירים אודותיו. יפי הבלורית והתואר היו גם הקירחים. חזקים וחסונים היו גם הרכים ורופסים.
שירים יפים ועצובים. כל מלה כמדקרת חרב. כל צליל - כדור פולח את הלב.
שירים יפים ועצובים שלא היו עשויים להיכתב אלמלא הסיבה שהניבה אותם, כיבול מר.
שירים יפים ועצובים, ברקע ההכנות, הסידורים, הפגישות, הדיבורים, השתיקות, שגרת המעשים הפשוטים, הצפויים, האפופים יגון ועטופים בו, שעות של ערב חג, חג שאי אפשר לשמוח בו אף כי "מוכחרים להיות שמח".
שירים יפים ועצובים. להקות צבאיות וזמרים אזרחיים. סולנים, צמדים, שלישיות, מקהלות. אנחנו הילדים של חורף שנת שבעים ושלוש. השבויים של שישים ושבע. המצולקים של ארבעים ושמונה. והמון תשושי הנפש של מלחמת ההתשה שאינה מסתיימת - המלחמה על שפיות הדעת, במקום שקל לאבד בו אותה מדי יום.
בלדה לחובש. הרעות. אנחנו שנינו מאותו הכפר. היה לי חבר, היה לי אח. הן אפשר.
לכשתגדל ליאור. החול יזכור. גבעת התחמושת. אני מבטיח לך ילדה שזאת תהיה המלחמה האחרונה.
שירים יפים ועצובים. שירים להירגע. שירים להינחם. שירים לזכור. שירים להתגעגע. שירים לחיות. שירים למות. ולחיות תמיד, עד כלות.