|
גם בית המשפט העליון כפוף לביקורת
|
|
|
עבודה טובה עשתה הפעם הוועדה למינוי שופטים. אינני מכיר, כמובן, את כל השופטים החדשים שמונו, אבל על אלה שאני מכיר אני יכול לומר רק דברים טובים. הם מונו לא בגלל קשרים, כמאמרו הלא בדוק של שר המשפטים, שניסה להטיל דופי, בגלל רצון להיות פופוליסטי, במאות השופטים שכבר מכהנים במערכת המשפט, אלא בגלל כישוריהם. יהיו, כמובן, כאלה שיטענו כנגדי, שאלה סתם דברי חנופה. אבל לי, אישית, זה בכלל לא איכפת. כאשר יוצאים דברים טובים מתחת ידן של רשויות השלטון, ובמקרה של הוועדה לבחירת שופטים המדובר באורגן המורכב מכל שלוש זרועות השלטון, צריך לומר זאת מכל הלב. מערכת המשפט ספגה ביקורת רבה, שחלקה היה בוודאי מוצדק, בשנים האחרונות. לחלק ממנה אחראי, מן הסתם, בית המשפט העליון, שעשה בוואקום השלטוני-מערכתי הקיים מזה שנים רבות במדינה שלנו, בגלל הווירוס הפוסט-ציוני המכרסם בנו ללא רחם, כמעט כבתוך שלו. לאחרונה חלה אמנם רגרסיה מסויימת - בגלל לחץ ציבורי לגמרי לא מתון - אבל עדיין ניתן לומר שהפוליטיזציה פוגעת לא מעט ביוקרתו של המוסד הזה שהוא, עדיין, מן הגורמים האיתנים ביותר בחיינו. אין לי ספק, אגב, שלמהפך בדרך התנהלותה של הוועדה לבחירת שופטים גרמו הפעם שני אנשים: שר המשפטים החדש וחבר הכנסת בני אלון. אמנם היו רינונים על כך שהעובדה שאחיו, עו"ד ספי אלון, מועמד לכהונה בבית המשפט המחוזי בבאר שבע, תפגום בכושר התנגדותו לכמה מנוהגיה של הוועדה שאליה הוא הצטרף רק לאחרונה, אבל דומה שגם המועמדות הזאת, שהיתה ראויה בעיני ללא שום קשר לקונוטציה הפוליטית שהתלוותה אליה, היתה תולדה של החשש של נשיא בית המשפט העליון מפני הביקורת הציבורית הגוברת והולכת על פסיקותיו ועל כמה ממעשיו. האחרון שבהם, למי שאינו זוכר, קשור במעורבותו בהליכי החקיקה בכנסת - ובנוכחותו בחדר הישיבות בעת שוועדת חוקה חוק ומשפט הצביעה על ההצעה להגדיל את סמכויותיו של בית משפט השלום. במהלך הזה ראו רבים, ובצדק, מעין כביש עוקף כנסת, שכן בכך, למעשה, החל תהליך יישומן של המלצות ועדת אור לרפורמה בכל מערכת המשפט; המלצות, שלהן יש, כידוע, הרבה מתנגדים. רבים רואים בהן ניסיון של אהרן ברק להפוך את בית המשפט העליון למעין בית משפט לחוקה, שיהיה פטור, במרכאות כפולות ומכופלות, מ"מצוקות היום-יום" לטובת הקדשת מירב זמנו לטיפול בשאלות ערכיות כלל-לאומיות. דבר אחד בכל זאת ראוי שייאמר כבר עתה: כל נושא מישרה, שלטונית או שיפוטית, צריך לעמוד, מעת לעת, בפני ביקורת ציבורית. שום חסינות איננה ראויה בעניין זה. ל"פרות קדושות" אין עוד מקום בחייה של מדינה מתוקנת. גם בית המשפט העליון של מדינת ישראל ראוי לו שיזכור את הדברים. אומנם, עדיין, הפניה צריכה להיעשות אל הערכאה הזאת, בשיבתה כבית דין גבוה לצדק, גם כאשר שופטי בית המשפט העליון הם אלה שצריכים לעמוד למבחן הנאותות הציבורית. אולם שוב אין אלה, השופטים הנכבדים, נוהגים בפונים אליהם, בעינייניהם-הם, באותה רמה של התנערות מזלזלת כבעבר. בזמנו, היה זה העיתונאי יואב יצחק, שבאתרו אני מתארח עתה, מי שאילץ את מערכת המשפט, שנהגה עד אז כמו איזו גילדה מימי הביניים, לפרסם את שמות המועמדים לשפיטה מראש, ולא בדיעבד, וכן להתקין כללים אחרים הנוגעים לאופן תיפקודה של הוועדה לבחירת שופטים. הפעם היה זה נועם פדרמן. הוא פשוט כפה על אהרן ברק ועל דליה דורנר לעזוב את חדר הישיבות של הוועדה לבחירת שופטים כאשר הועלתה להצבעה מועמדותה של אילה פרוקצ'יה. לא שהדבר שינה את תוצאות ההצבעה - אבל, לפחות, אהרן ברק ודליה דורנר הרגישו שאף הם אינם חסינים מפני עינו הצופייה של הציבור. אגב, עוד אחד מסימני העת האחרונה: התחייבותו של יצחק זמיר, מי שפרש רק לאחרונה מבית המשפט העליון, שהמשאב הציבורי הזה, שנקרא מקום התמחות בבית המשפט העליון, שוב לא ינוצל לרעה, כבעבר, בידי שופטיו. מעניין מדוע לא הבינו זאת השופטים, לדורותיהם, בעצמם? מדוע צריך היה הציבור לזעוק חמס עד אשר אלה שמופקדים על תקינותן של כל מערכות השלטון האחרות הבינו שהם חומסים, למעשה, מה שאיננו שייך להם? מכל מקום, עידן החשאיות, המעוותת, הבולשביקית מעצם טיבה, הסתיים גם במערכת המשפט שלנו. הכל גלוי וידוע עתה מראש. שמם של המועמדים לכהן בתפקידי שפיטה, ללא כל אפשרות ממשית לחרטה או לבחינה מחדש, כמו שמקובל לגבי כל נושא מישרה ציבורית, מתפרסם בעוד מועד. הנימוקים, בעד ונגד, אף הם אינם חסויים. לכל אחד יש את הזכות לבחון לאור השמש את טיבם של החפצים בתפקיד שעוצמה כה רבה מתלווה אליו. שר המשפטים, הידוע בבוטות המילולית שלו, דבר שהתגלה גם בפרשת החנינה של מרגלית הר-שפי, הצהיר מראש מה יהיו שיקוליו בבואו לאייש שתיים מן המישרות שהתפנו בבית המשפט העליון. בכך הוא עשה, מן הסתם, עוול לא קטן לאדמונד לוי. ההצהרה שהוא רוצה בו בגלל שהוא מעדות המזרח ובגלל הכיפה שהוא חובש היתה פשוט לא ראוייה. אדמונד לוי הינו שופט טוב, מבין דבר, בעל לב שומע ואוזן קשובה, והוא ראוי לשבת בבית המשפט העליון בלי שום קשר לכיפה שלו או למקום שבו הוא נולד. אבל שר המשפטים, כמו כל פוליטיקאי, קודם מדבר - ורק אחר חושב. יכולתי, כמובן, להפליג בשיבחם של עוד רבים מן השופטים החדשים - אבל אני רוצה לומר דבר אחד, או שניים, רק על שלושה מן השופטים שהתמנו לבית המשפט המחוזי בתל אביב, ואני מתכוון לצבי גורפינקל, לזכריה כספי ולאורי שוהם. כל השלושה היו בעברם במערכת הצבאית, ומתוך היכרותי עם המערכת הזאת אני יכול לומר שהיא מגדלת משפטנים מעולים. רבים מהם כבר נמצאים במערכות האזרחיות - ודומה שאין אדם שיכול לומר שהוא לא מצא אוזן קשבת אצלם, ונכונות לזכות נאשמים כאשר יש מקום לכך. אינני רוצה להזכיר שמות אחרים, של שופטים מכהנים, מתוך חשש שאולי אשכח מישהו, אולם אין לי ספק שבית המשפט המחוזי בתל אביב - ואינני יודע אם הדבר קרה במתכוון או בהיסח הדעת - זכה לתוספת כוח מן המעלה הראשונה. טוב שאפשר, לפעמים, לומר גם מילים טובים. חבל שזה לא קורה לעתים יותר קרובות.
|