כרמי גילון לא היה ראוי מלכתחילה - ולא בגלל מה שהוא אמר בראיון עיתונאי על האופן שבו יש, או ראוי, לחקור חשודים - לייצג את מדינת ישראל. שמעון פרס, שר החוץ, באטימותו הידועה, זו שכבר הוליכה את כולנו אל עברי פי-פחת, מינה אותו לתפקיד של שגריר, למרות הכתם האיום והנורא שדבק בו; והרי אין אדם האחראי יותר ממנו, פיקודית, מיניסטריאלית, לרצח יצחק רבין.
הוא היה ראש השב"כ ביום שבו יגאל עמיר ירה לעברו של ראש הממשלה בכיכר מלכי ישראל. כל המידע הצריך לעניין הזה היה, או היה צריך להיות, בידיו. אבישי רביב, אחד מן הפרובוקטורים שפעלו מטעמו בקרב "חוגי הימין", דיווח באורח שוטף למפעיליו. הוא אף זכה למחילה רבתי על עבירותיו הרבות מידיה המסורות של פרקליטת המדינה דאז.
למרות זאת, באקט תמוה ומעורר שאלות לא פשוטות, החליט כרמי גילון להיעדר מן הארץ דווקא בלילה שבו עמדה להיערך "עצרת השלום" בכיכר מלכי ישראל. רבים תוהים על כך עד היום. בוועדת החקירה הממלכתית, בראשותו של נשיא בית המשפט העליון לשעבר, השופט מאיר שמגר, לא ניתן כל הסבר מניח את הדעת. היועץ המשפטי לממשלה דאז, מיכאל בן-יאיר, עוד דמות מעוררת רחמים, השתתף בכל הישיבות של ועדת החקירה הממלכתית, תוך ניגוד עניינים תמוה למדי, אך גם הוא לא מצא לנכון לעורר את השאלה המרכזית: מה חלקו האמיתי של כרמי גילון בשרשרת האירועים שקדמו לרצח ראש הממשלה, ומדוע אין הוא נחקר על כך באופן ממוקד.
ודוק: אם מרגלית הר-שפי יכולה היתה למנוע את רצח ראש הממשלה על-ידי "שיחת טלפון אחת", כהתבטאותו של השופט מישאל חשין, מה יש לומר על ראש השב"כ שהאינפורמציה זרמה אליו ללא הרף מסוכניו השתולים; במיוחד אם זוכרים שהוא בחר להיעלם בליל הרצח בעיר האורות - בירת צרפת.
אכן, השאלות הן נוקבות, ולא בכדי הן מוסיפות שמן למדורת הקונספירציה שמסרבת לדעוך במשך כל השנים הללו. פשוט קשה להאמין שהמוסד שבראשו עמד כרמי גילון, שיכולתו המופלאה מוכחת בכל יום מחדש, לא ידע על קיומו של יגאל עמיר ועל תוכניותיו. הדברים היו גלויים בפני כל. לא רק מרגלית הר-שפי שמעה את הדברים. היו גם חגי עמיר, אחיו של יגאל עמיר, והיה גם חברו, דרור עדני; והיו רבים אחרים.
אבישי רביב, שכונה בפי מפעיליו בשב"כ "שמפניה", מואשם עתה בבית המשפט השלום בירושלים באי מניעת פשע. המשפט יתחיל, כנראה, יום אחד, ואז יש להניח שטענת ההגנה שלו תהיה, שהוא דווקא כן ניסה למנוע את הרצח, בכך שדיווח למי שדיווח במוסד שבראשו עמד אז כרמי גילון.
אם טענתו של אבישי רביב תתקבל בבית המשפט, כרמי גילון יצטרך לענות על הרבה מאוד שאלות ביחבא"ל, היחידה שבראשה עמד עד לא מכבר ניצב משה מזרחי (כיום ראש אגף החקירות במשטרת ישראל); ואז, גם אם בדנמרק יסכימו לבסוף לקבלו כשגריר, ולהימנע ממעצרו בגין עבירות-לכאורה על אמנת ג'נבה, מישהו אצלנו יבקש ממנו להתכבד ולחזור ארצה - כדי לבקר במשרדים הנמצאים במשטרת פתח תקוה.
אבל את שמעון פרס, הבלתי נלאה, כל זה, כנראה, לא כל כך מעניין. השמועה אומרת שהוא ביקש לאייש באחר את מישרתו של כרמי גילון ב"מרכז פרס לשלום" - ולשם כך הוא מיהר למצוא לכרמי גילון תפקיד אחר. העובדה שכרמי גילון מתאים לתפקיד של שגריר - בכל מדינה שהיא - בערך כמו שהוא התאים לתפקיד ראש השב"כ, עניינה את שמעון פרס, אבי-אבות אסון אוסלו, הרבה פחות.
כעת בא שר המשפטים של דנמרק, פרנק יינסן, ומצהיר שכרמי גילון ייעצר אם הוא יגיע לדנמרק. שמעון פרס, איש נחוש בדעתו, כידוע, עומד על המינוי. הוא חס עתה על כבודו. לא על כבוד כולנו. לא על כבודו של כרמי גילון. רק על כבודו-שלו. זאת הסיבה היחידה שבגללה אין הוא מבטל את המינוי הרע של כרמי גילון.
וזאת כבר הבעייה של כולנו. לא מעכשיו. מזה עשרות שנים. לשמעון פרס יש רק אלוהים אחד. קוראים לו שמעון פרס. הוא מאזין רק לאלוהים הזה. כך הוא נהג כאשר הוא טירפד את הפצצת הכור הגרעיני בעיראק בתחילת שנות ה-80', בימי שלטונו של מנחם בגין ז"ל, וכך הוא נהג כאשר יצחק שמיר, יבדל"א, היה ראש הממשלה, בעת שהוא חזר מצוייד ב"הסכם לונדון" עם המלך חוסיין, וכך הוא נהג עם יצחק רבין, בשעה שהוא ניהל מו"מ מאחורי גבו עם ארגוני הטרור - מהלך שהוביל להסכמי אוסלו הארורים.
דומה שהגיעה השעה לבקש, בכל הנימוס האפשרי, משמעון פרס לפרוש לגימלאות. כבר חמישים שנה הוא מאכיל אותנו במרורים. משה שרת, ראש הממשלה השני של מדינת ישראל, תיעב אותו. גולדה מאיר אמרה עליו - וזה ציטוט מדוייק - ש"התניתי את השתתפותי בממשלה בהרחקתו של שמעון פרס מכל עמדה ביטחונית רגישה".
אין אפילו ראש ממשלה אחד שאמר עליו מילה טובה. כל הסיפורים על התפייסות-כביכול בינו לבין יצחק רבין הם שקר אחד גדול. הברית ביניהם התבססה על הונאה עצמית ועל הונאת הרבים. חלק מן התרמית הזאת היתה הפצת השקרים בדבר ההתפייסות הגדולה.
אריאל שרון, אם הוא חפץ לשרוד פוליטית, צריך לסלק אותו מממשלתו.
