הפיגועים מרובי הנפגעים בדולפינריום בתל אביב ובפיצריה במרכז ירושלים וכל מה שהיה ביניהם, ופעולות הנגד המגומגמות של צה"ל, שרק המריצו את החמאס ואת הג'יאהד האסלאמי להמשיך בלוחמת המתאבדים שלהם, מצביעים על חולשה בסיסית של המשטר הדמוקרטי בכלל ושל הדמוקרטיה הישראלית בפרט. ההשתלטות על האוריינט האוס היא ניצול הזדמנות אך היא לא תמנע ואולי אף תמריץ פיגועי התאבדות המוניים נוספים.
ימיה של לוחמת הטרור, לרבות לוחמת המתאבדים, היא כימי ההיסטוריה. היא קדמה ללוחמה הסדירה, שכן היא יותר טבעית, יותר פשוטה ואין היא תלויה בארגון מדיני, שהוא שלב מאוחר באופן יחסי בהתפתחות האדם.
לפני העידן הדמוקרטי ובמשטרים לא דמוקרטים היום, אין הבחנה בין לוחמת טרור ללוחמה סדירה. שני סוגי מלחמות אלה מסכנים את קיומו של המשטר הטוטליטארי, שבו אין הבחנה בין המנהיגים לבין המשטר. לכן ראשי המדינות מבקשים להשמידו, כדי שהוא לא ישמיד אותם. במשטר דמוקרטי, לעומת זאת, קיימת הבחנה בין ראשי המדינה לבין המשטר ותפקוד לקוי של ראשי המדינה, בלוחמת אנטי-טרור לדוגמא, אולי יביא להחלפת ראשי המדינה אך לא לביטול הדמוקרטיה.
במלחמת השמדה אין חפים מפשע. כך נהגו האנגלים נגד הגרמנים, לרבות ילדיהם ונשיהם והאמריקנים נגד היפנים וילדיהם ונשיהם במלחמת העולם השניה, כך נהג המלך חוסיין בארגונים הפלשתיניים לרבות בארגונו של יאסר ערפאת בספטמבר השחור 1970. כך נהגה באותה תקופה ישראל, כשלא לקחה כמעט שבויים במלחמת המרדפים במחבלים שהסתננו מירדן. הרמטכ"ל שאול מופז היה אז סמל בגדוד 890 בפיקודו של יצחק מרדכי, והוא זוכר היטב את תרבות הלחימה של הימים ההם. המלך חוסיין וצה"ל השמידו אז את הטרוריסטים והחדירות מגבול ירדן כמעט פסקו. צה"ל בפיקודו של אלוף פיקוד הדרום אריאל שרון נהג כך בדיכוי הטרור בעזה בשנים 1970-1972.
בשלושים השנים שחלפו מתחילת שנות השבעים, נותר המשטר בירדן כשהיה ואין בו כמעט פעולות טרור. המשטר הישראלי היה לדמוקרטיה הומנית, כמו בלגיה ודניה היום. התוצאה: חיי הפרט היו לערך עליון, וכלבי השמירה של הערך הזה הם בית המשפט העליון ואמצעי התקשורת. אם חיי אדם הם ערך עליון, הרי שום מטרה אינה מצדיקה להרוג מישהו ללא משפט. בתי משפט, כידוע, אינם מרתיעים פושעים פליליים, קל וחומר שהם לא מרתיעים "פושעים" אידיאולוגיים. במשטר כזה, מתירות הנורמות החברתיות למערכת ביטחון להשמיד צבא אוייב המאיים להשמיד את המדינה, גם את האזרחים שנקלעו לשדה הקרב אפילו אם הם נשים וילדים שלא לדבר על אפסנאיו, טבחיו והפקידות של הקצינים הבכירים ש"אשמתם" עמומה מאוד.
מאז מלחמת העולם השניה, נעלמה ההבחנה בין חזית ובין עורף ולפיכך במלחמה סדירה כולם "אשמים" ומותר להרוג את כולם מבלי שכבוד השופט אהרן ברק יביע את דעתו. לעומת זאת לפי הנורמות של הדמוקרטיה ההומנית, את המחבלים אסור להרוג אלא יש לתפוס ולהעמיד למשפט, ואחרי גזר הדין יש לשלוח אותם לבתי כלא בישראל להשתלם בתיאוריה של לוחמת טרור. אסור כמובן לפגוע בבני משפחתם הנמצאים איתם בבסיסים העורפיים של הטרור, ומי שפוגע בהם פוגע במוסר הלחימה ובטוהר הנשק שניסח לצה"ל פרופ' אסא כשר בימי כהונתו של אהוד ברק כרמטכ"ל. הפוגעים בקוד האתי שניסח פרופ' כשר נמסרים למשפטם של אמצעי התקשורת ומערכת בתי המשפט וחייהם נהרסים. רק "קנאים סהרוריים" מתל רומידה הרובע היהודי בחברון ותפוח, מוכנים להסתכן במאבק נגד נשיא בית המשפט העליון ואמצעי התקשורת.
מערכת הביטחון של ישראל בנויה להשמיד את האוייב. אין היא יודעת לנצחו מבלי להשמידו. על מנהיגי ישראל לקבל בהקדם כמה החלטות קשות:
א) האם הטרור מהווה איום אסטרטגי על מדינת ישראל. לפי התבטאויותיהם, דומה כי התשובה היא חיובית;
ב) לפיכך יש לשנות את נורמות "כשר-ברק" ולהחיל על לוחמת האנטי טרור את אותן נורמות שהחילונו במלחמות הסדירות ב-1948 וב-1967;
ג) אם אנחנו מבקשים לדבוק בנורמות של דמוקרטיה הומנית, עלינו לבצע רפורמה יסודית בצה"ל ולהכשירו להילחם בטרור באופן יעיל מבלי שאהרן ברק, יוסי שריד, יוסי ביילין עמירה הס וגדעון לוי יחגגו על חשבון הלוחמים.
אם ראש המדינה לא יקבלו שום החלטה בעניין זה, יקבעו ראשי החמאס והג'יאהד האיסלמי את סדר היום במדינת ישראל. אחת התוצאות מכך עלולה להיות היעלמותה של הדמוקרטיה הישראלית. אחרי רצח יצחק רבין ידעו נושאי דגל ההומניות בישראל לסתום את הפה לכל דבר ביקורת שלא מצא חן בעיניהם - בשם ההגנה כביכול על הדמוקרטיה. על-פי אותו הגיון, עליהם לתת יד למלחמת השמדה נגד הטרור הפלשתיני אפילו רק כדי להגן על הדמוקרטיה בישראל.
