"לפי נתוני המשרד, עלות הסל בחישוב לנפש במחירים קבועים של שנת 2002, הסתכמה בשנת 1995 ב-3,252 ש"ח ובשנת 2002 ב-3,063 ש"ח בלבד, דהיינו ירידה בשיעור של 6%; העלות בשנת 2002 כוללת תוספת עבור טכנולוגיות חדשות שהוכנסו מאז שנת 1999, ולמרות תוספת זו ישנה ירידה כאמור". זו, בתמצית, המסקנה העיקרית העולה מתוך דוח מבקר המדינה (54ב'), שבדק את סל התרופות העומד לרשותנו, אזרחי המדינה, המשלמים ממיטב כספם אגרת בריאות.
הממצא של המבקר נותן עתה גושפנקא לזעקת רבים: מערכת הבריאות בכלל (כולל הממשלתית), וקופות החולים בפרט, שוחקות את איכותו של סל התרופות המסופק לציבור החברים בקופות. לו היה מדובר בהתייעלות פנימית של הקופות, שגורמת להפחתת עלות השירותים, ניתן היה להסכים לזאת. אך המצב שונה בתכלית. מתברר, כי משנה לשנה נוגסות הקופות בתרופות ובשירותים הטכנולוגיים השונים אותם הם מחוייבים לספק לציבור.
המבקר מותח ביקורת על משרד הבריאות, בראשות עומד דני נוה, ועל יתר הגורמים המעורבים בכך. טוען המבקר, כי מאז שהוחל חוק בריאות ממלכתי (ב-1995), טרם באו על פתרונן בעיות יסודיות. "עדכון עלותו של סל שירותי הבריאות", למשל, "והדרך לעשות זאת הם גורם יסודי ובסיסי בהפעלה נכונה של הסל וביישום מטרות החוק. אולם מהאמור לעיל עולה, כי אף שחלפו שמונה שנים מאז תחילת חוק ביטוח בריאות ממלכתי, עדכון עלותו הריאלית של הסל טרם בא על פתרונו".
אחת התופעות המוזרות שהתגלו על-ידי המבקר היא זו: במערכת הבריאות אין איש יודע, גם עתה, מידע מדוייק על הרגלי צריכת תרופות ויעילותן. אי הידיעה אינה בשל זאת שמדובר בסוד מדינה, כמובן, אלא, כמעט כרגיל, בגלל רשלנות מערכתית: משרד הבריאות השקיע עבודה רבה בנושא זה, ואף חייב את קופות החולים ואת בתי החולים למסור דיווחים. הדיווחים אכן הגיעו, אך במשרד הבריאות השהו את ניתוח הנתונים. "הקמתו של מסד נתונים", קובע המבקר, "הייתה מספקת מידע על כל משק התרופות בארץ, הן על היקף צריכתן של התרופות ודפוסי השימוש בהן לאורך זמן, והן על מספר המטופלים בהן. ריכוז מידע כזה הוא הבסיס לפיתוח מודלים תמחיריים טובים יותר באשר לעלות הנכונה לתרופה חדשה".
המבקר מלין": עד מועד סיכום הביקורת, ספטמבר 2003, לא גיבש המשרד הנחיה בנושא. המערכות הרפואיות משולבות ומושפעות הדדית - רפואית וכלכלית, מהוספתן של טכנולוגיות חדשות לסל. שירותים בתחום זה, כמו חיסון נגד דלקת ריאות כמניעה, עשויים לחסוך למשק המדינה עשרות מיליוני ש"ח בעלות של ימי אשפוז, ובה בעת ניתן להשתמש במקורות שייחסכו לקידום הרפואה הציבורית ובריאות הציבור".
המבקר מצא פגמים גם באחד העצבים הרגישים במערכת זו. מתברר, כי חברי הוועדה הציבורית האמורה להחליט אילו תרופות יוכנסו לסל ואילו יוצאו ממנה, אינם מחוייבים בהצהרה ובגילוי נאות. כך נוצר פתח להפקרות: בעלי עניין מובהקים עלולים לדחוף תרופות של חברות אליהם הם קשורים. והיו דברים מעולם.
בנושא זה כותב המבקר: "כדי למנוע מצב של ניגוד עניינים, יש מקום לשקול לחייב את חברי הוועדה הציבורית להודיע מראש על עיסוקיהם. כמו כן, יש לחייבם כי יגלו קיומו של עניין אישי בבקשה מסוימת העומדת על סדר יומה של הוועדה, לרבות יחסים עסקיים עם יצרן, ספק או מפיץ של נושא הבקשה. ראוי גם לשקול את הגדלת מספר הנציגים בוועדה העוסקים בתחומי חברה, רווחה ואתיקה, כדי להגביר את השתתפות הציבור שאינו בא מתחום הרפואה והמייצג שיקולים חברתיים ורווחתיים".
חוק בריאות ממלכתי מעניק לכל אדם את הזכות לקבל שירותים רפואיים. דא-עקא, קופות החולים ויתר הגורמים הרפואיים לא פרסמו עד עכשיו את המידע הבסיסי שבו הם מחוייבים: זכויות העמית/החולה לתרופה ו/או שירות מסויים. "הסל מעניק מגוון רחב של שירותים רפואיים, תרופות וטכנולוגיות רפואיות אחרות המפורטים בחוק, אך ללא פירוט התנאים לקבלתם", קובע המבקר, ודורש: "כדי שהציבור יוכל לממש כראוי את זכויותיו לפי החוק, יש להגביר את שקיפות המידע הניתן לו. מן הראוי, שהמשרד ירחיב את הפרסום לציבור באשר לשירותים הכלולים בסל, וכן את ההתוויות והמגבלות לנתינתם, מעבר למידע הקיים".
