בנסיגה תחת הסכם יש לפחות מראית עין של היגיון. צריך רק לשכוח לרגע שערפאת לא שם על ההסכמים. לאחר הסכם אוסלו ערפאת הכריז ביוהנסבורג מול נציגי מדינות ערב: "הסכם אוסלו כהסכם חודייבה" דהיינו - הסכם הונאה. ואז החלו פיגועי הטרור.
כאשר אין הסכם, ובמקומו יש בריחה תחת לחץ הטרור, אנחנו מוכיחים לטרוריסט שמאמץ הטרור כדאי.
האינתיפאדה האחרונה האלימה פרצה 5 חודשים לאחר הנסיגה המבוהלת מלבנון. רגע לאחר הנסיגה המבזה מלבנון אמר נסראללה ללוחמיו "ישראל חלשה מקורי עכביש".
והערבים לא פרייארים. הם ידעו שהם עומדים לנצח, והם צדקו.
נסיגה נוספת בלחץ הטרור מחזקת עוד יותר את התפיסה ששיטת הטרור פועלת. הסיכוי הקטן לחיים משותפים ללא טרור נעשה קטן עוד יותר. כמעט בלתי אפשרי.
ביום הראשון של האינתיפאדה הנוכחית הטלוויזיה הפלשתינאית הכריזה "ברוח ודם.... ינצח הערבי בעל הסבלנות". אצלנו רוח הקרב והמאבק הסבלני התחלף בנהנתנות ובעכשיויזם, כאן ועכשיו.
מאז אוסלו אנחנו מסבירים לערפאת בשפה די ברורה שניתן להכריע את הישראלים במאבק ממושך אלים. וערפאת יודע להקשיב.
מדוע העולם המערבי ממשיך לתמוך בערפאת למרות הטרור?
בניגוד לדיבורים היפים, האדם נוטה להתחבר אל החזק והמנצח. כמו באולימפיאדה, המפסיד מבוזה, למנצח תהילת עולם. אז הנה גם אנחנו הישראלים לא נהנים להיות חלק מקבוצה מפסידה. ישראלים לא מעטים דוגמת אורי אבנרי מצטרפים אל ערפאת הטרוריסט המנצח. וכך גם אירופה הנכנעת לבן לאדן, התומכת בערפאת.
מדוע לא נשב עם ערפאת יחד עד שיצא עשן לבן? ניסינו שלום עם ערפאת והשלום עלה לנו ב-1200 הרוגים. אבל אנחנו לא רוצים ללמוד. הדיבורים על השלום חשפו בתפיסה הערבית את החולשה הישראלית ועל כן הפכו מפתח לטרור. המתונים ברשות הפלשתינאית אומרים לנו בשפה ברורה שהם לא רוצים אותנו כאן.
המשורר הערבי מוחמד אל דרוויש: "לכו מכאן היהודים וקחו את מתיכם אתכם"; פיסל אל חוסיני: "פלשתין מהים ועד הירדן", "הסכם אוסלו כסוס טרויאני"; אבו מאזן: "כשייגמר ההסכם [קבלת האדמות] יישאר רק התותח".
יש לנו רק שתי אפשרויות. לנצח או להפסיד.
אבל אנחנו הישראלים די מפוחדים בקטע של מה יגידו הגויים.
והגויים? מזלזלים. הגויים לא רוצים אותנו היהודים הגלותיים.
לא כיף להצטרף אל הלוזר. ולכן למרות הטרור הבוטה הרוח נושבת בגב ערפאת ונגד ישראל.
לאחר ניצחון ששת הימים ישראל הפכה לנכס אסטרטגי, הראוי לכבוד והערכה. מאז מלחמת ההתשה ומלחמת יום הכיפור הכושלת התהפכה המגמה. ישראל המנצחת הגדולה התגלתה בחולשתה. גם אם ניצחנו את המלחמה, הטיל המצרי הוכיח לנו ולהם שהוא מסוגל לכופף את כנף המטוס ואת תותח הטנק. החייל המצרי לא השיל את נעליו.
פעם כמנצחים היינו זכאים לתואר יפי הבלורית והטוהר, והיום הטרור האיסלמי שלא עושה חשבון מטיל אימה על העולם. ערפאת, נסראללה, בן לאדן.
ה"מה יפית" הצדקני אינו אלא כיסוי לאמת העצובה. העולם נוטה להעריץ את הכובש והמנצח האכזר. המוסר והצדק טובים רק למראית עין, לנאומים היפים. ולכן קו המגמה די ברור. אנחנו נחלשים והם מתחזקים. ישראל המוחלשת הפכה לשק החבטות של העולם לאחר שאיבדה את מקומה בעולם כנכס אסטרטגי.
איך זה קרה לנו? הניצחון המזהיר של ששת הימים הביא ליהירות לזלזול ולנפילה הכרחית והנפילה הגדולה של יום כיפור על רקע הניצחון המפואר של ששת הימים הביאה למפח נפש. כמדינה איבדנו את האמונה ביכולת לנצח. האוליגרכיה השלטת היהירה והמזלזלת (בערבים) שנחשפה במלחמה במלוא עליבותה, איבדה בעקבות הכישלון את השלטון - "לימין השנוא, לדתי הפנאט, למזרחי הנחות".
איבוד השלטון וערעור האמונה ביכולת, הביא לאיבוד האמונה בצדקת הדרך. האוליגרכיה, שלא הייתה מוכנה להשלים עם ההפסד (בן אהרון: אנו לא מקבלים את דין הבוחר, אורי אבנרי: אנחנו בנינו את המדינה והם לקחו אותה מאיתנו), הוסיפה את השנאה לבגין ולשרון על הזלזול בערבי.
אפשר היום לשנות את המגמה? בעיקרון כן. רק שהיצירתיות היהודית והיכולת הטכנולוגית לבדם אינם מספיקים. יש לוותר קודם על מלחמות היהודים. אפשרי? קשה להאמין. נצטרך לשלם במחיר מאות ואלפי הרוגים נוספים, עד שנתעורר. אם בכלל.
ניתן למגר את הטרור? את הטרור החיצוני ניתן לנצח על-ידי הבאת כל ראשי הטרור מערפאת עד אחרון הטרוריסטים למשפט בישראל, כמו מרוואן ברגותי. לנקות את השטח עד הסנטימטר האחרון, בלי להשאיר יורשים שימשיכו את גחלת הטרור. ואם הם יפריעו והם לבטח יפריעו החוק חייב להיאכף. ואם יש צורך - במלחמה כמו במלחמה.
ומה יגיד העולם? החוק הבין לאומי מתיר להביא את הטרוריסט לבית המשפט, ולכן התנגדות מזוינת לפעולה חוקית לגיטימית אינה קבילה. גם אם מדובר בערפאת. הבעיה מתחילה בחולשת המנהיגות הישראלית, המגמגמת.
אבל גם אם העולם הצבוע יצעק אין לוותר על עשיית חוק וצדק בגלל כניעה לטרור. אי אפשר להכין חביתה בלי לשבור ביצים. צריך אורך רוח, צריך להשקיע, צריך להיות מוכנים לשלם.
מי שלא מוכן לשלם, מפסיד. מי שלא מוכן להלחם, זוכה לבוז. באירופה, באמריקה, ובעולם הערבי. בעיקר בעולם הערבי.
והיום כמו היהודי הגלותי מפעם, אנחנו לא מוכנים להלחם. ולכן אנחנו מבוזים ולכן אנחנו מפסידים.
מדינת ישראל הוקמה תחת הסיסמה "לעולם לא עוד". הצבר הישראלי הגאה, היהודי החדש, הוכיח שהוא יודע להלחם, וזכה להערכת העולם. אבל מלחמות היהודים והאופי הגלותי הישן החזירו אותנו לאחור. דם יהודים חזר להיות הפקר, אז בפוגרומים היום בטרור. "מה יגידו הגויים" הוא דלק התבוסתנות המולידה את הטרור. ישראל המוחלשת איבדה את מקומה בעולם כנכס אסטרטגי. ישראל הפכה לנטל.
יש שתי אפשרויות וכל השאר אינו אלא אחיזת עיניים.
וצריך לבחור.
