סערה בכנס עורכי דין באילת בעקבות הגילויים על שחרור שלושת החשודים ברצח החייל אולג שייחט ז"ל. כאשר השב"כ ממליץ לא להגיש כתב אישום, או שיש לו ספק לגבי אשמת החשודים כמו במקרה הספציפי, גם אם על סמך השערות ואינטואיציה, יש לקחת את המלצתו ברצינות רבה, שהרי אנשי השב"כ הם שפוגשים את החשודים בשטח, מבצעים את החקירות הראשונות, והתרשמותם היא מכרעת.
לכן, ההתעלמות מהמלצת השב"כ על-ידי המשטרה והפרקליטות בלתי מובנת ונובעת מתפיסה לא נכונה. אולי משיקולים זרים וממעצר החשודים החדשים. עיקר הסערה הוא סביב ההאשמות בין השב"כ, המשטרה והפרקליטות על עמדות המנוגדות ביניהם, כאשר השב"כ טען שהחשודים אינם הרוצחים ובמשטרה סברו אחרת, והגישו נגדם כתב אישום על רצח החייל.
בכירי הפרקליטות לשעבר, פרשנים ואנשי אקדמיה טענו בכנס שיש להקים ועדת חקירה בנושא, ולחזור למוסד של השופט החוקר שילווה חקירות רגישות, לכך צריך להוסיף את אירועי השבועות האחרונים.
במהלך שבוע אחד, פורסמו בעיתונות שלושה מקרים בהם זוכו ושוחררו חשודים בעבירות רצח - חלקם לאחר שהורשעו בבית משפט, חלקם לפני שהחל המשפט, לאחר מעצר, חקירות, מסיבות עתונאים של המשטרה על הצלחה ופיענוח פרשיות הרצח - ולבסוף שחרור בקול דממה דקה. שלא להזכיר את השוטר, שהודיע לבית משפט לאחר שלוש שנים ששיקר בעדותו וכך ניצל צעיר מהרשעה בעבירת סמים.
מבין הפרסומים האחרונים, נציין את הזיכוי הבולט והחשוב של משה זגורי, מחמת הספק, בהליך של דיון נוסף מרצח חלפן הכספים אפרים יאס ז"ל בשנת 1988. הזיכוי הגיע אחרי שזגורי ריצה בכלא 5 וחצי שנים, לאחר שהורשע בעבירת רצח של חלפן הכספים.
שלושה שופטי בית המשפט המחוזי ושלושה שופטי בית המשפט העליון בערעור הרשיעו אותו ברצח, ורק בהליך של משפט חוזר בהרכב מורחב של 7 שופטים זוכה זגורי ברוב של 5 שופטים נגד 2 (שהרשיעו אותו גם בערעור בעליון) - וכך יצא לחופשי אחרי שריצה בכלא 5 וחצי שנות חיים.
במקרה הספציפי, שהיה מקרה חריג ומיוחד, הורשע זגורי על-ידי בית המשפט העליון ברצח, שעה ששותף שלו כביכול לעבירה, זוכה על-ידי שלושה שופטים אחרים מאותה עבירה. לדעת 5 שופטי הרוב, במשפט החוזר, מאחר ובשני המשפטים הנפרדים התקיימה תשתית עובדתית וראייתית זהה - שבוססה על עדות "עד מדינה" ועדויות נוספות במשטרה - אין מקום לתוצאות שונות בשני המשפטים ומכאן הזיכוי.
למרות שהמקרה הנזכר לעיל הוא מעניין ומסובך מבחינה משפטית - אין הוא המקרה היחיד, וכאן כדאי להזכיר זיכויים של הנאשמים המורשעים בפרשה שכונתה "כנופיית מע"צ" בשנות ה-70'. לאחר שנות כלא רבות, התוודה קצין משטרה שהיה החוקר הראשי בפרשה ושמצפונו הציק לו שהעדויות פוברקו, החשודים הוכו ועונו גופנית ונפשית והוצאו מהם הודאות שקריות. בימים אלה מתנהל מו"מ מתקדם לגבי גובה הפיצוי הכספי שיקבלו מורשעי מע"צ, אך מי יחזיר להם את שנות החיים שנגזלו ושנות החיים שחלפו בכלא - להם למשפחותיהם לילדיהם - על כך אין פיצוי וזאת הבעיה.
ניתן להרכיב רשימה די ארוכה ומפחידה של מקרים, דוגמת הזיכוי במשפט חוזר של עמוס ברנס מרצח רחל הלר ז"ל וכן הווידוי של קצין המשטרה הבכיר, סנ"צ דני מרוז, שהוא גם עו"ד שמצפונו העיק לו אחרי שנים ואדם נוסף שישב בכלא 7 שנים זוכה ומצפה גם הוא לפיצוי כספי.
ניתן להמשיך בדוגמאות - אך הנושא והעיקרון ברורים, כמו שתי הדוגמאות הנוספות מהפרסום בעתונות המוזכרות לעיל. הנאשמים ברצח החייל שייחט, שלושה צעירים מכפר כנא, ישוחררו בקרוב בעקבות התפתחויות דרמטיות בחקירה. על זה נוסיף את הפרסום כי החשוד ברצח בנג'ו (עבריין מוכר - מקורב לאחת ממשפחות הפשע המאורגן) שוחרר לאחר שהוגש נגדו כתב אישום, שבוטל לאחר 7 חודשים כאשר הפרקליטות הגיעה למסקנה שיש יותר מדי חורים בכתב האישום ופחות מדי ראיות מוצקות להוכחת אשמת רצח.
ברוב המקרים שפירטתי לעיל ובאלו שלא הזכרתי מחוסר מקום - היו מעורבים "עדי מדינה" או "מדובבים" למיניהם וכבר כתבתי (ראה מאמרי באתר זה - זהירות "עדי מדינה") על התופעה והצורך לשנותה ולהתייחס אליה בכלים אחרים יעילים יותר - למרות שמדובר בתופעה שהיא "הכרח בל יגונה" או הרע במיעוטו.
מתוך נסיון אישי של 40 שנה במקצוע, אני יכול להעיד על תופעות מדאיגות, על מקרים חמורים ועל חשש שנעשו עיוותים, שאולי הביאו להרשעות לא מבוססות.
באופן אישי, בשלבים שהייתי מצד התביעה, השתדלתי וגם הצלחתי למנוע עיוותי דין - כמו אותו מקרה בו ביקשתי מבית המשפט המחוזי בתל אביב לזכות חשוד בסחר בנשק עם גורמים עוינים בשטחים, למרות עדות מרשימה וחזקה של "עד מדינה" ודווקא בשל כך שעוררה את חשדותי, וביקשתי לזכות את הנאשם כאשר אני מכריז שאני לא מאמין ל"עד המדינה" שלי לאחר 4 ימי עדות ועשרות הודאות מרשיעות.
ידוע לי גם על מקרים נוספים שהפרקליטות נהגה בדרך זו - שהיא הדרך החיובית והמכובדת, אך רצוי, אם אפשר, לא להגיע לשלב זה, ולבלום את התופעה בשלביה הראשונים.
האם יושבים בבתי כלא אנשים שהורשעו בעבירות שונות מבלי שהם ביצעו אותן, אם על ידי הפללה, מילכוד, עדויות שקר של "עדי מדינה" וכו'? התשובה היא - הדבר בהחלט יכול להיות, ובסבירות גבוהה. בשני המקרים המצב מדאיג, מעורר מחשבה וזועק לתיקון, לבדק בית ולשינוי שחייב לבוא בהקדם.
האשמה במקרים אלה, רובצת ככל הנראה, בעיקר לפיתחם של המשטרה והתביעה ולא לפתח בתי המשפט. אין להבין מכך, שבית המשפט יכול לפתור את עצמו מאחריות, ההיפך הוא הנכון. אזרחי המדינה רואים בבתי המשפט ובצדק את המחסום האחרון והאיתן לשלטון החוק, למניעת עיוות דין, אי צדק ועוולות שלטוניות אחרות - אזרחיות ופליליות. הציבור מצפה ששופטים מנוסים, ישרים, בעלי ידע ומיומנות משפטית יזהו את הפגמים, התקלות, ה"עבודה בעיניים" של העדים השקרנים והמלכודות - ויעשו משפט צדק.
אך שאיפות מחד גיסא ומציאות קשה מאידך גיסא. מי שמכירים את התיק המובא לבית המשפט על בוריו על כל חלקיו, פגמיו, יתרונותיו וחסרונותיו - הם המשטרה והפרקליטות. התובע המטפל בתיק, מכיר אותו על בוריו, חש אותו לעומק בחושיו המקצועיים החדים, בתוספת תחושת בטן - לדעת אם אכן האיש אשם או קיים ספק ויש לזכותו.
יתרה מזאת - התובע, להבדיל מבית המשפט, יכול להיעזר בהערכת המשטרה, ב"מידע סודי", ובמידע מודיעיני ובהערכות שב"כ אם הנאשם אכן נחקר על-ידי שירותי הבטחון לפני הגעתו למשטרה.
חומר רקע חשוב זה לא מצוי ולא יכול להגיע לבית המשפט - ובו פעמים טמון סוד ההרשעה או הזיכוי. ומידע זה מצוי רק בידי המשטרה והתביעה.
אי לכך, אם תובע מרגיש שיש לו "ספק" בראיות התביעה, אם יש לו תחושת בטן שהנאשם אולי לא אשם - אסור לו להעביר הכדור לבית-המשפט ולכסות בדרך זו על יסורי מצפון.על התביעה לקום ולעשות מעשה על-ידי עיכוב הגשת כתב האישום, ו/או ביטולו, או משיכתו, לבקש לשחרר את הנאשם בערבות עד גמר החקירה ובמידת הצורך לקום באומץ ובגאווה מקצועית ולבקש לזכות הנאשם.
מעשה כזה אינו בלתי נמנע, אני יכול להעיד על עצמי כי אכן עשיתי זאת, באותם מקרים שמצפוני המקצועי-משפטי הכתיב זאת. שעה שאדם חף מפשע מורשע על-ידי בית המשפט, למרות שלתובע היו ספקות, הנטל המשפטי והמצפוני, להרשעה שגויה, רובץ עליו, לא פחות ואולי יותר מאשר על בית המשפט. אם להבהיר זאת באחוזים, הייתי אומר כי למשטרה ולפרקליטות יש אחריות ב-60% ולבית המשפט 40%. יחס זה מדבר בעד עצמו, לאמור: כשבית המשפט מרשיע אדם באומרו ששוכנע מעבר לכל ספק סביר באשמתו - נשאלת השאלה האמנם?
הפתרון טמון בחזרה לימים בהם לא ניתן היה להרשיע אדם על-פי הודאתו בלבד בתוספות "דבר-מה" - אלא בסיוע ממשי חיצוני.
יש לבדוק מחדש את כל נושא "עדי-המדינה", "המדובבים" למיניהם ולקבוע כללים חדשים ונוקשים לשימוש בראיות שהושגו בדרכים עוקפות, לא שיגרתיות, באמצעות תרגילים לא מקובלים של המשטרה כגון הטמנת מלכודות, בהן יכולים ליפול בקלות אנשים חלשי אופי, חלשי גוף ורפי שכל - ויש לכך דוגמאות במציאות.
חשוב למצוא דרך לחיזוק האמצעים שיבטיחו חקירה הוגנת, מקצועית ועניינית שתביא לחקר העובדות הנכונות. על התביעה לתרום את חלקה לשלטון החוק על-ידי ביקורת נוקבת של מעשים וחקירות חריגות, ובמיוחד עליה להיות אמיצה ונועזת ובמקום שיש לה ספקות לא להעביר הכדור לבית המשפט, אלא להחליט לגופו של עניין.
אם דברים אלו יבוצעו, יהיה בכך אמנם כדי להקשות על המשטרה והתביעה להרשיע, אך יהיה יותר קל - לציבור הרחב וגם לשופטים -לישון טוב בלילה.
___________________________________________________________
הכותב הוא עורך-דין, בעל תואר שני במשפטים, המתמחה במשפט פלילי, צבאי וציבורי, והיה בעבר פרקליט צבאי, יועץ משפטי, שופט צבאי בדרגת סא"ל, סגן פרקליט מחוז ומשנה ליועץ המשפטי של מועצת העתונות.