"גבעות השומרון, הרי יהודה וחולות חבל קטיף ונצרים, אינם רק זכות היסטורית, אלא גם בית אמיתי..." (אריאל שרון, בהספד של עופרה פליקס הי"ד, 6 ינואר 1995).
ב"נאום לטרון", בתחילת 2003, בו תמך בהקמת מדינה פלשתינית עצמאית, הפר אריאל שרון את מצע הליכוד והחל בתהליך ההינתקות בינו לבין מצביעיו.
במצע הליכוד לקראת בחירות לכנסת ה-16 (מה-28.1.2003) נאמר: "מדינת ישראל לא תאפשר הקמת מדינה ערבית פלשתינית ממערב לירדן...". שרון לא רק הפר את המצע אשר איתו הביס את השמאל בראשות מצנע, אלא העמיד עצמו מעל למפלגתו ומעל למחנה הלאומי שבחר בו למשרה הרמה - הוא הפך למעין דיקטטור.
הליכוד הוכה בתדהמה, היו שטענו שהנאום הוא מס שפתיים, היו שאמרו שזה בלון ניסוי אבל אלה שהכירו את האיש אמרו: "הוא שבר שמאלה".
מלחכי הפנכה שסביבו התחילו לפתח את התיאוריה ובעזרת תקשורת מגויסת, התחילו להסביר לצבור היהודי כמה טוב יהיה כשתקום פלשתין לצידנו, על אדמת יש"ע.
לא שמענו קולות ששמרו על מצע הליכוד, או על האידיאולוגיה.
כדור השלג החל להתגלגל מהר ובסוף אפריל 2003 יצא נשיא ארה"ב, ג'ורג' בוש, עם תוכניתו "מפת הדרכים". תוכנית שעיקרה היא הקמת מדינה פלשתינית עצמאית, תוכנית שעד ל"נאום לטרון" איש לא דיבר עליה בבית הלבן.
"מפת הדרכים", אומצה על-ידי הדיקטטור שרון, ולמרות מחאות חבריו בממשלה, היא הובאה לדיון בוועידת הליכוד לפני שנה ושם נדחתה ברוב סוחף. אבל שרון, כדיקאטור אמיתי, שנוהג בארצו כבתוך נחלתו, אמר לחברי ועידת הליכוד, שהוא מקשיב להם אבל ימשיך בדרכו, כאומר בשפה עברית פשוטה "אתם יכולים לקפוץ לי..."
ושרון כבולדוזר שאיבד בלמיו ונע במדרון תלול, איים על שרי ממשלתו שמי שלא יסכים לתוכנית "מפת הדרכים" יפוטר, ואלה שמנעמי השלטון חשובים להם מאידיאולוגיה, מצאו הדרך להעביר את התוכנית בממשלה.
הבולדוזר נע במדרון ולא מתחשב או מאזין לרחשי הלב, וגם לא לזעקות מחנהו.
בינואר השנה במרכז הליכוד דיבר על "ויתורים כואבים", חברי המרכז ענו לו בבוז קולני. הדיקטטור בדרכו הכוחנית ענה להם: "אני מחליט, אני מבצע!"
התקשורת המגויסת הריעה למנהיג, ואף האיצה בו: "די לדיבורים" כתבה סימה קדמן (ידיעות אחרונות 6.1.2004).
צמרת הליכוד במקום לצאת כנגד האקט הלא דמוקרטי של שרון, העדיפה לעסוק בסדר והארגון שהופרו במרכז. שרת החינוך, לימור לבנת, במקום לצאת חוצץ כנגד מפר הדמוקרטיה, במקום להתמודד עם דוגמה מובהקת של שקר לציבור בסטייה גסה ממצע המפלגה, העדיפה להיטפל לאלה שליבם נחמץ וזעקת בוז עלתה מגרונם. היה ברור מעל לכל ספק שאריאל שרון התנתק ממרכז הליכוד.
"מר ביטחון", שאמר לפני זמן לא רב ש"דין נצרים כתל אביב" החל לדבר על טרנספר של אלפי יהודים מגוש קטיף, עקירה מבתיהם, מנחלתם, מנחלת אבות. החרה ושימש לידו סגנו אהוד אולמרט, ש"יצא מן הארון" והוכיח שהוא רק התחזה לאיש ימין, כאשר בעצם הוא שמאלן קיצוני.
כבולדוזר במדרון תלול עם בלמים לקויים, כשהתקשורת מצד אחד מעודדת אותו ואת תוכניתו, ומצד שני מחזיקה אותו בגרונו בכל הקשור לתיקי השחיתות של משפחתו. וראה זה פלא כששרון צועד בנתיב השמאל, כל עניני השחיתות נדחקים הצידה. עד כי העיתונאי יואל מרקוס מהעיתון של "האנשים החושבים" ממליץ ליועץ המשפטי לא להיחפז בחוות הדעת שלו שמא יפריעו למהלך הפוליטי! מי היה מאמין? כי בקשה כזו תשמע בדמוקרטיה, אלא שארצנו הפכה מזמן לדיקטטורה, או במקרה הטוב לדימוקטטורה.
מי היה מאמין שחברת הכנסת דליה איציק שיש שמכנים אותה "הפה הגדול" לא פתחה את פיה ואפילו לא לציוץ כאשר הודלפה חוות הדעת של הפרקליטה הראשית, עדנה ארבל. מסתבר ש"עקירת יהודים דוחה דמוקרטיה", ושחיתות כספית אינה ארגומנט כאשר מדובר בביצוע אפשרי של מאווי הלב של השמאל: עקירת ישובים יהודים ביש"ע.
אריאל שרון הכין את המהלומה על גוש קטיף בשיתוף פעולה עם יועצים צמודים ומלחכי פנכה אחרים. הוא נסע לארה"ב להציג את תוכניתו, שם על מדשאת הבית הלבן לחץ ידו של נשיא ארה"ב שנאבק על חייו הפוליטיים, סחט "הבטחות של נייר", שאינן שוות את הנייר עליהן נכתבו ואיתן חשב שיסחוף את מפלגתו לאשרר את התכנית האנטי ציונית.
הוא ידע שיהיו לו קשיים בממשלה, הוא ידע שיצטרך לפטר את שריו ויגרום לנפילתו, לכן המציא את משאל הליכוד. יועציו כנראה לחשו לו ש"האינדיאנים" אוהבים אותו וילכו אחריו גם אם יאכיל אותם מרורים ("אינדיאנים": כינוי למצביעי הליכוד שנשמע מפיו של ה"בן" עומרי).
אלא שכאן ציפתה לו הפתעת חייו, למרות ה"סקרים-שקרים" הראשונים שניבאו לו ניצחון סוחף, למרות תמיכתה של כל התקשורת, למרות מסע ההפחדה של "מה יקרה אם לא יצליח להעביר תוכניתו" למרות ציטוטים פיקטיביים של "מקורות ממשל אמריקנים" ומסע הסתה והכפשה נגד המתנגדים: "המתנחלים", "הפייגלינים", "הימין הקיצוני". הוא הובס קשות, במפלה מוחצת שהייתה שולחת כל ראש ממשלה במדינה דמוקרטית לביתו תוך התפטרות.
אך לא אצל אריאל שרון כמו בובת "נחום תקום", שנופלת, נוגעת בקרקע ומייד מזדקפת, כך קם והתאושש תוך שעות והכריז ברוב העזה וחוצפה "אני אמשיך בתוכנית ההינתקות". הוא לא הפנים כנראה שהוא התנתק גם ממפלגתו.
כשור זועם שמוכן לנפץ כל מה שבדרכו הוא מאיים שוב, כי מי שלא יתמוך בו בממשלה יפוטר, הוא מודיע שימשיך למרות שהובס במשאל שאותו יזם, ובמתיישבי יש"ע הוא רוצה לנקום בעקירת ישובים ומאחזים.
על כך רק אצטט מדבריו של אריאל שרון בהספד שנשא על קברה של עופרה פליקס הי"ד (נרצחה במארב מחבלים, ב-6.1.95): "הממשלה מקווה, שרוח המתנחלים תיפול, שאמונתם תשבר, שירצו לעזוב. אני מביט ורואה את ראשי המתנחלים בהר. אני מכיר אותם למעלה מעשרים שנה, ואני יודע: רוחם לא תיפול, אמונתם לא תשבר. ממשלות יפלו ויקומו-הם, המתנחלים, יישארו פה לעולם וימשיכו להקים ישובים לתפארת... גבעות השומרון, הרי יהודה וחולות חבל קטיף ונצרים, אינם רק זכות היסטורית, אלא גם בית אמיתי".
היום אריאל שרון מכיר את אותם אנשים כבר כשלושים שנה, רוחם לא נפלה ולא תיפול. ואם שרון לא חש שהוא גם מתנתק מהעם, כדאי שיעצור את מרוצו, יקרא את כתביו, יתעשת ויסייע בבניה ובשגשוג ולא בעקירת ישובים שתוביל למלחמת אחים.
