זהו פרק ב' של הסיפור בהמשכים על גוויעת מערכת הבריאות בישראל ז"ל.
אני חבר ב"מכבי שירותי בריאות". קופת חולים שבפרסומת של מצהירה בגאווה "מכבי שירותי בריאות, כל מה שבריא בשבילך".
מסתבר שאני חבר טוב מאד שלהם, משלם ביטוח, משלם ביטוח משלים, משלם ביקור אצל רופא המשפחה - וכל זמן שאני לא צריך אותם, אני גם חבר שלהם.
ולפתע לאחר עשרות שנים אני - מודל החלום הרטוב של מכבי - נופל, שובר יד, שובר אגן ונשלח ע"י רופא הקופה לבית חולים.
ונעבור ישר לפרק ב' (פרק א' פורט כאן בעבר). עברו 6 שבועות, ובשעה טובה ומוצלחת הגיע מועד הסרת הגבס. אני מדדה רגלית (עקב מה שנשאר מהשבר באגן) למשרדי קופת חולים "מכבי" בהרצליה לוקח פתק צבעוני, ממתין דקות מספר ומגיע לאשנב המיוחל.
לפני שיצאתי מהבית אמרתי לעצמי שאולי כדאי לקחת גם את התיק עם הצילומים והמסמכים. שיהיה, לקחתי, ומזל שלא התווכחתי - כי בדרך כלל אני מתווכח ומפסיד.
נציגת השירות מביטה בטופס, מקלידה במחשב ושוב ועוד פעם, והיא מרימה ראשה ואומרת: "הזמנה זה לא מספיק. אתה צריך מסמך רפואי מבית החולים".
"אבל זה מה שנתנו לי בבית החולים, אמרו לי שעם ההזמנה אני הולך לקופה ומקבל טופס 17" אמרתי.
רציתי להציג לה את המכתב ששלח רופא הקופה לצורך הקבלה במיון אך היא אמרה "זה לא טוב".
ביקשתי לדבר עם המנהלת, ולהסידר עמה את העניין. אין לי יכולת פיזית להגיע לבית החולים ומי ידבר איתי שם, והתור למרפאה הוא למחר, והרכב אצל האשה עד הערב, ואולי בכל זאת הטופס בידי כי כל המסמכים היו עמי.
הויכוח הגיע חיש קל לטונים צורמים,(אני יודע לצעוק חזק), הביאו ביטחון שישרה קצת ביטחון, הצעתי גם משטרה, ורק כאשר אמרתי לגברת הנושאת תפקיד מאד בכיר ב"מכבי שרירותי (לב) בריאות" בהרצליה, כי אני רואה בה אחראית באופן אישי לכל מה שיקרה לידי כתוצאה מדחיית הביקור במרפאה (הסרת גבס, צילום, והחלטה על מצב היד והמשך הטיפול) - והכל יושת על ראשה אישית - התברר שיש לה גם חדר יהודי חם בלב, מה זה חדר, חדרון כזה, גזוזטרה, אינטריסול.
רק אז היא נענתה לבקשתי, עברה על כל המסמכים שהיו בידי, מצאה משהו שלדעתה ענה על הצורך, והדרך לטופס 17 נסללה.
כמובן שהתלוננתי מכאן ועד להודעה חדשה, אך בכל מקום שכחו לחזור אליי, או שאולי מישהו איבד את מספר הטלפון שלי שהשארתי.
• ניסיון טלפוני לקבל תשובה ממנהלת מכבי שרירותי לב בהרצליה - נכשל, היא לא חוזרת.
• ניסיון לשוחח עם מנהל המחוז מר רן סער עלה בתוהו - מזכירתו הודיעה לי חד משמעית כי מאחר שהתלוננתי גם במשרד הבריאות - שאמתין לתשובת המשרד.
• עכשיו אני במו"מ עם לשכת מנכ"ל הקופה, בהמתנה לשיחה ממנו עוד היום.
ונעבור ישר לפרק ג'
הגעתי קצת לפני השעה 16:00 למרפאת כף יד בתל השומר על פי התור שנקבע לי, אחרי בלבול קל הלכתי לצילום במיון, קצת המתנה, לא נורא - וחזרתי למרפאה - על מנת שהרופא בחדר 229 יקבלני.
כמה דקות אחרי השעה 16:30 נפתחה הדלת של חדר הרופא, ומהחדר יצא בחור בגיל 40 עד 50, ומשאיר מאחוריו את הדלת פתוחה לרווחה.
אחרי דקות מספר הבנתי שלא מדובר במטופל אלא ברופא בכבודו ובעצמו שהלך לו לדרכו, כשהוא משאיר את כל התיקים לחברו מחדר 131. בקיצור הלכה לי עוד חצי שעה לפחות. (השרות הרפואי היה - כמו תמיד 10).
כעשרה פציינטים היו עדיין במרפאה, ואני האחרון שבהם התקבלתי באיחור רב מאד. כאילו זמני וזמנם של עוד 5 מטופלים הוא כאין וכאפס, לעומת זמנו הקדוש של הרופא הנכבד.
תלונותי הקודמות נגד בית החולים תל השומר, הועברו מלשכת מנכ"ל משרד הבריאות ללשכת מנהל בית החולים "שיבא" בתל השומר, הפרופסור זאב רוטשטיין. גם את הסיפור של חדרים 129 ו 131 העברתי לו היום בפקס, ואני ממתין לטלפון ממנו בכל רגע.
הפרופסור רוטשטיין, אם הטלפון תפוס, אנא התאזר בסבלנות, כנראה מנכ"ל מכבי שירותי בריאות עסוק עמי על הקו - ומנכ"ל מכבי כנ"ל. אם אתה מקבל תפוס או ממתינה - דע שאני לא סתם מכלה זמני בשיחות חולין - אלא הפרופסור רוטשטיין על הקו.
ולמסקנות:
מערכת הבריאות, כמו מערכות ציבוריות אחרות נמצאת במצוקה תקציבית אדירה, מצוקה אשר תביא לשיתוק המערכת בזמן הקרוב.
אז מה עושה בית בריא או חברה בריאה השרויים במצוקה? הם מעלים את הפרודוקטיביות שלהם, הם מעלים את חובת הנאמנות של העובדים לרמה גבוהה מאין כמוה. אם העובדים אינם מבינים, חובה להראות להם מאיפה משתין הדג - מכסימום אפשר להעיף אותם לכל הרוחות, בבושת פנים ובחוסר כל. מי שלא יודע לשים כתף במצוקה - אנא יחפש לו קריירה אחרת.
ואילו סגל העובדים ובייחוד סגל הרופאים, עולם כמנהגו נוהג, (ובלי להכליל) באים בוולוו לביקור שבועי במלחמה (שלא יגידו שלא היו שם) וצוחקים כל הדרך אל הבנק עם עבודותיהם הפרטיות, על חשבון זמן העבודה בשירות הציבורי (עיין דוח מבקר המדינה האחרון המפרט את התשתית לחולי הממאיר הזה).
הם לא דופקים שעון ולא דופקים חשבון למערכת שמעסיקה אותם, זו הנותנת להם את ההילה המקצועית, את הכבוד הרם, ואת היכולת להתפרנס כעשירי המזרח התיכון. הם מועלים באמון הניתן בהם ע"י המדינה והציבור, הם תוקעים סכין משוננת וחלודה בגבנו, ובגב שבועת הרופאים.
לדעתי אין דרך חזרה. כאשר הספינה טובעת, וכל החובלים, חובטים איש ברעהו, ומגדילים את החורים, הספינה תטבע - ואז נתחיל את הכל מחדש.
מערכת הבריאות צריכה פריש מיש כמה שיותר מהר ולהתחיל הכל מחדש. ואלה שימותו בדרך, ממילא מתים כבר היום - ובמצב הריקבון הנוכחי, טוב למות ולהיוולד מחדש מאשר לגסוס שנים עד צאת הנשמה.
