שישה לוחמי גבעתי מצאו את מותם ממארב שהוטמן להם בעזה. עוד לא יבש הדם, עוד לא הוחזרו הגופות, וכבר עטים הפוליטיקאים כמוצאי שלל רב, כנשרים ופרסים על גוויות מוטלות לצד הדרך.
נפילתם של חיילים נוצל על-ידי השמאל מאז תחילת שנות השמונים (מלחמת לבנון) לתעמולה פוליטית, להפחדה, לקריאה לסרבנות ואף להמרדה גלויה. כבר כמעט התרגלנו לשריד, ביילין, בורג, תמיר, זונשיין, 'אין גבול', 'אומץ לברוח', 'יאוש עכשיו', 'הסכם מחר' ו'שלום בחלום'.
השמאל עושה שימוש נבזי, אכזרי, ציני ומשפיל במוות. ללא היסוס או נקיפות מצפון, גופות חיילינו וצער המשפחות והעם, עוד טרם נאספו חלקי הגופות, משמשים כנימוק בטיעון פוליטי. כגודל התת-אנושיות של החיזבאללה, כך גודל ביזויו העצמי של המשתמש באירוע לצרכים פוליטיים.
כמו רק חיכו שכבר תיכשל אחת הפעולות בעזה.
ניצול המוות כולל שקר בולט, כביכול הפעולה קשורה להתיישבות ברצועה. הפעולה קשורה דווקא לטילי הקסאם, שהם סמל ההינתקות שכבר היתה והגדר שכבר נבנתה. בגלל הקסאם אנחנו צריכים להיכנס לעזה. כשהיינו שם, לא היו קסאמים. גם לא היו כמעט הרוגים. היה שוק פתוח ומעבר חופשי. היום הקסאם נורה לתוך שטחי הקו הירוק, כל שבוע, לפעמים מדי יום, ועזה היא שטח מוות ליהודים. פעם, במקרה הגרוע, זרקו שם שקיות שתן וחצץ; היום יש מטענים של מאות ק"ג.
מרגיז להיזכר, זה נכון. עדיף לדבוק במה שעוזר לאידאולוגיה הפוליטית, ולא בהיסטוריה ובעובדות. ובכל זאת, כל אנשי הביטחון ורוב הפוליטיקאים, מודים שמטחי הקסאם יגברו אחרי ההנתקות (גם אם הם חושבים שהמחיר בכל זאת יהיה כדאי) ושניכנס להלחם כשצריך.
לכן לא השהייה בעזה היא הסיבה למות החיילים, אלא להיפך, הסיבה למותם (רק אותו החלק הקשור אלינו ולמעשינו) היא האפשרות שניתנה לפלשתינים לייצר טילים ולהשתמש בהם. זו רק תגבר בעקבות הינתקות. אבל השקר מזמר על שפתי "איש השלום", ותחושת הקבס אינה עולה בגרונו לרגע.
אבל העיקר הוא בהשוואה החדשה והמלבבת שעורכים בין עזה ללבנון. אנשי השמאל, מיולי תמיר ועד המסית והממריד דוד זונשיין מתנועת המרי "אומץ לסרב", ממש מזמינים, מתחננים כמעט, שתקום תנועת ארבע אמהות חדשה. "לבנון חוזרת", הם מתפללים. "כל הרוג הוא הרוג מיותר", הם מחיים את המנטרות. מאחורי ההשוואה עומדת אחת ההצלחות של השמאל, שהוא חוזר אליה שוב ושוב. היכולת לטעת בציבור את המחשבה שמלחמת לבנון הייתה רעה מכל בחינה ושהנסיגה תחת אש מלבנון הייתה טובה מכל בחינה.
מעניין אם הציבור שומע. מעניין אם הציבור כבר שכח מה הביאה עלינו הנסיגה מלבנון. לשיכחה תורמת שתיקת התקשורת. אף עיתונאי אינו חוקר ומפרסם למשל את האיומים בקמפ-דיוויד, שמספרים עליהם אנשים כאפרים סנה (לא בדיוק איש ימין), של אישים כיאסר עבד ראבו (לא בדיוק מהקיצוניים), שהודיעו חד משמעית: "אתם הישראלים הוכחתם בלבנון שאתם מבינים רק דם, ודם תקבלו!". ואמנם קיבלנו.
אך כנראה יש מי שרוצה עוד. יש מי שעמעום הזכרון והדחקת הקשר המיידי, המוצהר על-ידי הפלשתינים עצמם, שבין לבנון והאינתיפאדה השניה (לא רק הפסיכולוגי הברור מאליו, אלא גם התשתיתי, גם אמל"ח, גם אימונים וכספים), משרת אותו.
כי זו מטרת השמאל: ליישם את מודל הבריחה תחת אש בעוד מקומות. לכן הופכים את הכשלון להצלחה. לכן שיעור מוות של 20 חיילים בשנה מצויר על-ידי השמאל כגרוע הרבה יותר מאשר 200 אזרחים בשנה ויותר (מה שהתקבל מאז היציאה).
לכן לא מודים שאין קשר של ממש לעזה, כיוון שבעזה לא שוהה צבא, והבריחה היא פינוי יישובים מהרצועה, ולא הוצאת צבא מעזה. בכלל, באף תוכנית, גם של השמאל, לא תוכנן כלל פינוי הצבא מהרצועה! וגם השלטון הצבאי על העזתים עבר מן העולם. תקראו את אוסלו א'. אתם כתבתם אותו וחתמתם עליו. בשמאל משתמשים באופן אוטומטי במנטרות שעבדו, אך המשתמש בשכלו רואה הרבה יותר הבדלים מדמיון.
אך לבנון היא מודל לא מתאים מסיבות חשובות יותר. השמאל לעולם לא יודה, אך מי שהכשילו את מלחמת לבנון הם רבין ופרס ב-92. שרון הצליח, במהלך של 10 שנים, שכלל מלחמה קשה שהעמידה את ישראל ככוח צבאי מרכזי באזור, להביא את הפת"ח לקיצו. הארגון התייבש בטוניס, ללא כספים ותשתית, מפורר ומסוכסך, עד שבאו יוזמי אוסלו.
מלחמת לבנון, כשלעצמה, וגם אם במחיר כבד (יש האומרים - לא כדאי), הצליחה זמנית. היא הרחיקה את הקטיושות ואת הפת"ח, והביאה שקט יחסי לצפון, שהתרגל לחיות במקלטים. היא העצימה את ההרתעה, ויש רגליים לסברה כי ללא עיסקת ג'יבריל (שפגעה קשות בהרתעה), לא הייתה פורצת אפילו האינתיפאדה הראשונה.
כך שאם לא אוסלו, היה לנו היום, לא מעט בזכות אותה מלחמה שכל כך אוהבים לשנוא, הרבה יותר שקט.
קשה לטעון היום כי מלחמת לבנון לא הייתה טרגדיה, והייתה מלחמה מוצדקת ואפילו (גם אם מאז 92 בוטלו כאמור הישגיה), בפרמטרים לא מעטים, מוצלחת. האוזן הישראלית אינה מורגלת בטענה שכזו.
היא ודאי בלתי נתפסת בתחילה. התרגלנו להגיד לבנון באימה, התרגלנו לסרבנות שירות בלבנון, להפגנות השמאל הרדיקלי, לקריאות 'שרון רוצח', למניין ההרוגים, לסברה ושתילה, לארבע אמהות (ממומנות על-ידי הרבה אבות אירופאים). כל מה שהשמאל העתיק למאבק בהתיישבות ביש"ע.
אך אדם ביקורתי, אם יחשוב לעומק ועל-פי העובדות, אם יזהה את מהלכי העומק ההיסטוריים, אם יחקור באופן שקול ואובייקטיבי, יכול להתגבר על שטיפת המוח.
המחיר ששילמנו בלבנון היה מרגיז וכואב. אך הרתעה אינה בחינם, וזה היה מחיר ההרתעה של מדינה מוקפת אויבים ומרובת מלחמות. מרגע שהפסקנו לשלם את מחיר ההרתעה, מקח הדמים עלה. מרגיז לטעון שעלינו לשלם מחיר גם עבור שקט. השמאל הרגיל אותנו לחשוב ששקט ניתן לקבל מהערבים בחינם. רק נברח, ויהיו שקט, שלום ושלווה. את תוצאות האשליה הזו אנו חווים על בשרנו בשנים האחרונות.
רק בארץ שטופת רגשות, ובגיבוי תקשורת סנטימנטלית, אידאולוגית ומגוייסת, יכול השמאל, ממיט האסונות הגדול ביותר בשנים האחרונות (אם 'שרון רוצח' אז מנהיגי השמאל 'רוצחים סדרתיים'), להיות מאשים במקום להיות מואשם.
למעשה השמאל במילכוד נורא. ככל שהוא מייצר יותר יוזמות שלום, אנו מקבלים יותר מלחמה. אך הוא כמובן לא יכול להטיף למלחמה כנגד מלחמה. לכן הוא יוזם עוד שלום, הפעם עם יותר ויתורים, ומעודד עוד יותר את המלחמה, ומגביר את כמות הדם הנשפך (משני הצדדים).
זהו מעגל הקסמים של השמאל, שאין בשמאל מי שיכול לשבור אותו. יוסי ביילין נותן לכך ביטוי מובהק כאשר הוא אומר, יחד עם עוד רבים מחבריו: "כל סכסוך אפשר לפתור באמצעי שלום. תמיד ועם כל אחד אפשר לעשות שלום. לעולם אאמין בכך. זו דרכי, ודבר לא יסיט אותי ממנה". על חשיבה מהראש ומהבטן כבר דיברנו?
השמאל הרגיל את הציבור שלא לעשות חשבון דמים אמיתי. אך בכל זאת ניקח דוגמא פשוטה. במבצע חומת מגן בג'נין, בתוצאה ישירה של השפעת החיזבאללה והבריחה מלבנון, שילמנו ביום אחד יותר מבשנת שהות בלבנון. גם נגמ"ש עזה מזכיר את נגמ"ש האש של גולני בלבנון. שלא לדבר על הטרור על מאות נרצחיו. הפלשתינים למדו והפנימו את מודל לבנון. השמאל עוד לא.
אולי ההוכחה המרגיזה והקשה ביותר, שהישראלי המצוי שונא יותר מכל, לכך שמודל לבנון הוא המודל השלילי ביותר שניתן להעלות על הדעת כפתרון לבעיית עזה, היא העובדה הפשוטה שלבנון נחשבת, מאז הנסיגה, על-ידי כל אויבי ישראל, כסיפור הצלחה וכמודל מופתי לחיקוי. לא לחינם עלתה קרנו של נסארללה. כעת אנו חייבים לשאול כיצד יכול להיות שאותו המהלך נתפס כמודל לחיקוי על-ידי שני הצדדים? הרי לא היה הסכם, שעליו ניתן לטעון לתועלת הדדית. הייתה בריחה מלווה באוליטימטומים ברקיים (כלומר, חסרי תוקף).
אם כך, כיצד שני הצדדים טוענים שהם מימשו את האינטרסים שלהם וייצרו מודל היסטורי? האם יכול להיות שמישהו כאן מסרב להפיק לקחים? האמנם ישראל יכולה להרוויח ממהלך שנתפס כהצלחה חסרת תקדים בדרך להשמדתה? כמודל שכל לוחם נגד ישראל צריך לאמץ? כנצחון המפורר את הישות הציונית? עד כמה אנו מבולבלים כבר? עד כמה נאטם שכלנו לאמת ולאינטרס הישראלי?
המסקנה קשה ומעצבנת, ושוב, אינה מקובלת על רבים, המסרבים להודות לא רק בעקרונות המדיניים והצבאיים, אלא אפילו בעובדות. השמאל יחד עם נסראללה ובין לאדן, מציגים את הבריחה מלבנון כהישג. עוד מעט השמאל, החמאס והרשות יציגו את הבריחה מעזה כהישג (וכיוון שתכלול הרס יישובים תהיה הישג גדול יותר). ומה הלאה? איזה עוד הישגים מחכים לנו באמתחת הרעיונית המשותפת של ערפאת, אל-זרקאווי, חאלד משעל, בורג, תמיר וזונשיין? אילו עוד מטרות משותפות יש לשמאל עם אירן, סוריה וסעודיה?
דבר אחד בטוח. אם נמשיך כך, אמנם לא לנצח נאכל חרב, אבל זאת מכיוון שסופנו קרב מדי יום, מדי תבוסה שאנו מכריזים עליה כנצחון, מדי הפסד שמוכרז כהישג. השקט והשלום יושגו על-ידי חדלון.
לסיום, טענה מרגיזה במיוחד, המושמעת גם על-ידי אנשי ימין תומכי הינתקות. זו הטענה כי אם הייתה מיושמת ההינתקות, היה אפשר לפעול ביתר כוח בעזה. זהו השפל שבטיעונים, ומעבר לכך שהוא אוסלואי מובהק, וכבר הוכח כבטל לחלוטין עשרות פעמים, הוא לחלוטין לא מוסרי.
תפעלו עכשיו ביתר שאת וכח. מה עוצר אתכם? הרי כל ביקורת שתבוא עכשיו, תבוא גם אחר כך. מי לא מטיל בכך ספק? מי לא זוכר איך היינו צריכים לכבוש בחומת מגן מטר אחרי מטר, תוך כדי שטפון של גינויים בינלאומיים? מדוע אתם מפקירים את דם חיילינו, אם ביכולתכם להפעיל אמצעים בטוחים יותר? מה הקשר בכלל לגוש קטיף וכפר דרום? איזו מין סחיטה באיומים זו? אתם תמשיכו לסכן את חיי חיילינו ולהפקיר את דמם, עד שניתן לכם לעשות ככל העולה על רוחכם?
