הירידה התלולה בתדמיתו של ראש הממשלה אריאל שרון וחוסר האמון בציבור שהוא מסוגל להדביר את האינתיפאדה, כפי שמצא סקר מעריב-גאלופ המתפרסם היום במעריב, היו צפויים.
שרון ניצח את אהוד ברק בבחירות האחרונות בהפרש גדול, לא בגלל טעויות מדיניות או פוליטיות פנימיות של ברק, ולא בגלל סיבות חברתיות, אלא משום שלא שברק לא הצליח להדביר את אינתיפאדת אל-אקצא.
ציבור הבוחרים האמין, שמי שהקים את יחידה 101 ומי שפיתח את שיטת פעולות הגמול בשנות החמישים ומי שהדביר את הטרור בעזה בראשית שנות השבעים, ומי שהצליח להפוך את קערת מלחמת יום הכיפורים על-פיה, יוכל לנצח גם את יאסר ערפאת ושייח יאסין.
אבל מאז הצלחותיו של שרון כרס"ן וכסא"ל בשנות החמישים וכאלוף בכיר בשנות השבעים, התחוללו שינויים אחדים: ראשית, תורת הביטחון של ישראל קרסה ב-8 באוקטובר 1973. מערכת הביטחון הישראלית נכנסה לתהליך של חיתחות (מערבולות בתוך מערבולות עד כדי צמיגות - מושג מתורת הכאוס). על כך כתבתי בהרחבה בספרי "קריסה ולקחה" (1993). הזהרתי שצה"ל יתקשה מאוד לנצח במלחמות בעתיד, ואם ינצח בשדה הקרב ישלם מחיר כבד כל כך וזה יהיה זה ניצחון פירוס, אלא אם יבצע צה"ל רפורמה יסודית.
אך צה"ל אינו מסוגל לבצע בעצמו שום רפורמה, כי אינטרס השרידות של העומדים בראשו הוא לשמר את המצב הקיים. חוץ מזה, לא ניתן לבצע שום רפורמה מבלי לפתח פרדיגמה (מערך חשיבה) ביטחונית חדשה - מאחר ואבד הקלח על הפרדיגמה הקיימת, והדבקות בה היא אחד האיומים על מדינת ישראל.
שרון איבד את אמון הציבור כבר במלחמת לבנון ב-1982. לא משום שהיתה זאת "מלחמת יש ברירה", כגרסתם התעמולתית של האליטות השמאלניות בישראל, אלא משום שצה"ל נכשל להשיג את המשימות שהוטלו עליו באותה מלחמה: להגיע לכביש בירות דמשק תוך 12-24 שעות, ולנתק את החיבור שבין ארגוני המחבלים לבין שליטי סוריה. הוא הגיע לכביש רק אחרי שלושה שבועות של קרבות עקובים מדם.
ניתן היה לצפות משרון שהוא יפיק את הלקחים האמיתיים אחרי מלחמת יום הכיפורים. אבל הוא העדיף לחבור למקהלת השוטים שטענה, ועדיין טוענת, שלא היה לישראל ניצחון כה גדול כמו ניצחונה במלחמת יום הכיפורים. כך מלמדים בפו"ם, כך מלמדים במכללה לביטחון לאומי, וכך אפילו נכתב בדוח ועדת אגרנט. הטעם לכך הוא מיתוס צה"ל בציבור בישראל, שבמשך עשרות שנים נשטף מוחו בסיפורי גבורה וחכמה על יגאל אלון, על משה דיין, על יצחק רבין, על אריק שרון על יצחק מרדכי, על שאול מופז ועל חבריהם. כל הסיפורים היו בלתי מבוססים, גם כי הם היו מוזמנים, וגם משום שמחבריהם לא הבינו את הנושא שעליו הם כתבו אפילו אם הם היו פרופסורים באוניברסיטאות ופרשנים צבאיים של הטלוויזיה ושל העיתונים.
אחרי ששרון שלם מחיר אישי כבד במלחמת לבנון מאי הפקת לקחים, ניתן היה לצפות שהוא יפיק לקחי אמת מן המלחמה הזאת, ויגיע מוכן יותר למבחן הביטחוני הבא שלו. מחבר שורות אלה ניסה לסייע לו בכך פעמים אחדות. ניסיונותיי נדחו לא בגלל חוסר הערכה כלפי, אלא לצערי, בגלל חוסר הבנה על חומרת המצב. עד כה, שרון לא היה מוכן להנהיג או לפחות לתת גיבוי לפיתוח אינטלקטואליזם ביטחוני ולביצוע רפורמות יסודיות במערכת הביטחון.
השיקולים של שרון כראש ממשלה היו שיקולים פוליטיים: מאמץ להבטיח את שרידותה של ממשלת האחדות הלאומית. אבל בהענקת תפקיד מרכזי למחולל הסכם אוסלו שמעון ופרס ובהכנסת דן מרידור כשר לחשיבה ביטחונית לא די. צעדים אלה מבטיחים לו גיבוי בכנסת, אך אין הם מסייעים לו למגר את האינתיפאדה.
יאסר ערפאת היה בין השותפים המרכזיים לרצח רבין, יחד עם יגאל אמיר ועם ראש השב"כ ושגריר ישראל בדניה, כרמי גילון, שנכשל באבטחת ראש הממשלה.
תרומתו של יאסר ערפאת היתה המלכודת שהוא טמן לישראל בהסכם אוסלו, ושעוררה התנגדות עזה ומסתבר מוצדקת בקרב הציבור הימני לאומי. יאסר ערפאת סייע לבחירתו של בנימין נתניהו לראשות הממשלה, כמי שאמור היה לנטרל את הסכם אסלו. יאסר ערפאת חיסל את הקריירה הפוליטית של אהוד ברק בביזיון וקלס, בעיקר משום ש"הרמטכ"ל המהולל" נכשל לחסל את האינתיפאדה הנוכחית בראשיתה. עכשיו יאסר ערפאת גובר על אריק שרון, על-פי מסורת המלחמה של מוחמד בכך שהוא מחזיק מעמד מול כוח צבאי גדול בהרבה, גורם לנו נפגעים שהחברה הישראלית מתקשה לשאת, וחושף את עליבותו של צה"ל ובעיקר של מפקדיו הבכירים. מכאן שיאסר ערפאת קובע את סדר היום הלאומי שלנו. זה מצב בלתי נסבל שעלול להביא לחיסולה של מדינת ישראל.
האם ניתן לבצע רפורמות יסודיות רק אחרי קטסטרופה, כפי שטען קרל מארכס, או אפשר להיעזר גם בכתובות על הקיר על פי דרישתו של הנביא דניאל. חורבן בית ראשון נבע משום שראשי השלטון אז סרבו לקרוא את הכתובות על הקיר שרשמו נביאי ישראל. השואה התחוללה משום שיהודי אירופה לא קראו את הכתובת על הקיר שרשמו אבות הציונות בראשם זאב ז'בוטינסקי. אבל האדם הוא בכל זאת יצור לומד. ויש לעשות מאמץ שהוא יתחיל ללמוד להפיק לקחים ובכך לנטרל קטסטרופות עתידיות.
הציבור הוריד את אמונו בשרון משום שהוא חושש מקטסטרופה ואין הוא מאמין ששרון מסוגל להכין תרופה למכה. גם למען שרידותו הפוליטית של שרון, וגם לטובתה של מדינת ישראל, ראוי היה ששרון לא יסתפק בדרישה מצה"ל להציע פתרונות יצירתיים ללחימה באינתיפאדה, אלא שהוא עצמו יתחיל להיות יותר יצירתי, בצד יצירתיותו בעניין ממשלת האחדות.
הכוונה איננה לגימיקים תקשורתיים או פוליטיים, אלא להחלטה נחושה: לשנות את התשתית המושגית וארגונית של מערכת הביטחון הישראלית, ולביצוע יעיל של החלטה זאת. אם שרון ירים את דגל הרפורמה היסודית במערכת הביטחון, הוא לא רק יזכה מחדש באמון הציבור, אלא יוכל להדביר את האינתיפדה ולכפות על ערפאת תנאים נסבלים על רוב הישראלים. אז ישיג שרון את מבוקשו לקראת סוף הקריירה רבת הפעלים שלו: ראש הממשלה הגדול ביותר במדינת ישראל עד כה.
