בשנים 1996-1992 עלה השכר בשירות הציבורי בשיעור ריאלי של כ-20 אחוזים. זאת בהסכמי שכר חריגים בגובהם ודרך זחילת שכר שבאה בעקבותיהם. בעקבות התפתחויות שליליות אלו בוצעו קיצוצים חריפים בתקציבים של 1996 ו-1997, שהחריפו את ההאטה בפעילות המשקית לאחר מכן.
במחקר על פערי שכר בשירות הציבורי בשנות התשעים, שנערך במחלקת המחקר של בנק ישראל נדון היבט חשוב של עליות שכר אלה: גידול ניכר בפער השכר בין בכירים לזוטרים בשירות הציבורי.
בשנים 1992-99 עלה השכר הריאלי בחמישון העליון (20 אחוזים של העובדים בעלי השכר הגבוה) בשיעור מצטבר של 33 אחוזים, בעוד שהשכר בחמישון התחתון (20 האחוזים של העובדים בעלי השכר הנמוך) עלה ב-18 אחוזים. כתוצאה מכך, גדל פער השכר בין החמישון העליון לתחתון ב-14 אחוזים. בדיקות ראשונות מצביעות על כך שבשנים 2002-2000 פער השכר נשאר בגובה דומה לזה שבשנת 1999. מן הראוי לציין שגם אחרי הרחבת הפערים בשירות הציבורי, הם היו עדיין נמוכים מאלה שבמגזר העסקי.
הגידול בפער השכר נוצר - למרות המדיניות המוצהרת של ההסתדרות ושל הממשלה לשמור על הפערים שהיו קיימים ערב העלאות השכר. בדיקת ההשפעה של מדיניות השכר, כפי שבאה לידי ביטוי בטבלאות השכר, מגלה שאילו בוצעו הסכמים אלה כלשונם, פערי השכר בשירות הציבורי היו אמורים להצטמצם בשיעור של 15 אחוזים בשנים 1992-1999.
הרחבת הפערים נגרמה ע"י שני מנגנונים חשובים של זחילת שכר: האחד, קידום מואץ של עובדים בדרגות, הרבה מעבר לנדרש כדי למלא תפקידים שהתפנו או נוספו לשירות הציבורי.
הקידום המהיר בדרגות, כמכשיר להעלאת שכר, התפתח בתקופת האינפלציה המהירה אך נשאר ברמה גבוהה גם לאחר בלימתה. הקידום המואץ התאפשר בעיקר ע"י ביטול דרגות בתחתית סולם הדרגות ותוספת דרגות בראשו, הרחבת מתח הדרגות בעיסוקים, וגידול בשיעור העובדים בדרגות הגבוהות.
הקידום המואץ, כשלעצמו, פעל להרחבות פער השכר בשיעור של 11 אחוזים, הן משום שהעליה בשכר כתוצאה מקידום היא בשיעור גדול יותר בצמרת והן משום שאחוז העובדים שהועלה בדרגה היה גבוה יותר בצמרת.
מנגנון זחילה חשוב שני שפעל להרחבת פערי השכר היו תוספות השכר האישיות (כגון תוספות בגין רכב, שעות נוספות, גמולי השתלמות וכו'), שעלו בתקופת האינפלציה המהירה מ-20 אחוזים ליותר מ-60 אחוזים מהשכר הממוצע.
אמנם במהלך שנות התשעים נפסקה ההתרחבות הרבה של התוספות האישיות, אולם הירידה שחלה במשקלן בשכר ברוטו הייתה יותר גדולה אצל בעלי שכר נמוך והשפיעה פחות על בעלי השכר הגבוה. ההשפעה הכוללת של התוספות האישיות הייתה להרחבת פערי השכר בשיעור של 22 אחוזים.
לשינויים בהרכב העובדים בתקופה הנחקרת הייתה השפעה זניחה בלבד על פערי השכר.
בעלי השכלה אקדמאית, ובמידה מסויימת גם סמי-אקדמאית מתרכזים בשירות הציבורי בחמישון העליון. עובדים אלו נהנו יותר ממנגנוני הזחילה ותיגמול היתר שלהם תרם כשליש מסך הגידול בפער השכר.
גם העלייה בתיגמול היתר של עובדים בכירים במשרדי ממשלה "מועדפים" ובחברות ממשלתיות ותאגידים ציבוריים התרכזה בחמישון העליון ופעלה להגדלת הפער.
שכר הכניסה - השכר שבו התקבלו עובדים חדשים לשירות הציבורי יחסית לשכר השוהים בו - ירד בסוף התקופה הנחקרת בהשוואה לתחילתה. גידול במספר המצטרפים לשרות, מרביתם לחמישון התחתון, והירידה בשכרם היחסי של הנכנסים פעלו גם הם להרחבה משמעותית של הפער בין החמישון התחתון לעליון.