אמיתה שצפה במערכה הנוכחית של מלחמת הקיום של ישראל היא 'או אנחנו או הם'. אמת ברורה לכל מי שהמציאות לנגד עיניו. אך מעצבי הראש הישראלי, עם שלא יכלו להכחישה, טרחו לעמעם את המסקנה ממנה (במידה רבה של הצלחה - יש להודות...). לכך גויסו המורך מה'שד הדמוגרפי', ה"לחץ האמריקני" וכל אימי החיים הטובים. אך דווקא יום ירושלים והניצחון האדיר והניסי ב'ששת הימים' מעלים מסקנה אופרטיבית לאמת הנ"ל: 'או ניצחון ואדמה או התנתקות וכיליון'. כי אין ניצחון שאינו מבוטא באדמה.
היום, יום ירושלים. יום זיכרון והודיה וחג ותשועה. והתקשורת הישראלית עולצת. לא בגלל החג, כמובן, אלא בגלל התקווה. תקווה, שהנה, קורי העכביש שרקמה ברוב עמל - קורי ה"רוב תומך בגרוש קטיף", הנה, מכים סוף-סוף. הנה הם מרימים מאשפות את המובס במשאל. והוא - כידוע - לא שם על שום דבר. הוא לא קשור בשום מילה. הוא משוחרר מכל מוסר. הוא בולדוזר בלי נשמה, וכעת הוא שלנו. הוא יתניע - סוף-סוף - את המהלך לו ייחלנו אלפיים שנות: יגרש את יהודי קטיף ויחרוש את חממותיהם. חלוצי קטיף תחילה. הוא ישחרר אותנו מהנצחון ההוא. הוא יסכל סופית את הניצחון הנוכחי.
וביושר חייבים להודות: מאמץ הסמול למנוע ניצחון מישראל (מה שטבעי ונכון מבחינתו), אכן נוגע בשורש הענין. כי נצחון הוא לא רק הכרח לקיום היהודי בארץ ישראל, הוא תנאי מכונן לכך.
והיפוכו בניצחון פלשתיני. התנאי המכונן כמובן מותנה בכך שזהו אכן נצחון אמת; ניצחון שיוצר מציאות חדשה. כי מה שקובע זה לא מספר המרצחים שבאים על עונשם ולא מספר בתי פילדלפי ("בתים" או עמדות ירי?) שמוצאים מכלל פעולה. מה שקובע זה אדמה. מה שקובע זה אם האדמה אכן עוברת לישראל ממש. עוברת בדין. בחוק. כי ציון במשפט תפדה. כי אדמה צורבת הכרה; אצלנו ואצלם. באופן בלתי הפיך. רק אדמה.
כך הרי נחתמה מלחמת העצמאות. מלחמה זו החלה במפת החלוקה של 1947, אך הסתיימה בקווים אחרים לגמרי, והאדמה עברה לישראל. אמנם רק בטלאי תקנות שנתפרו בתפר גס ע"ב משפט בריטי ועותומני ארכאים ובלי חוקי ריבונות, אך מי זוכר ומי פותח את מעמד אדמות ה"קו הירוק"? מאות קיבוצים ומושבים שהוקמו על אדמת ישראל זו זו, סימררו את הניצחון ההוא. מלחמת ששת הימים - לעומת זאת, נחתמה באי-חתימה. דיין חיכה לטלפון וכינה את שטחי המולדת "קלפים". עד לבוא הטלפון, הוא מסר בשמחה את מפתחות מקום המקדש לוואקף והוריד את דגל ישראל מהמקום. אשכול טס לנשיא ג'והנסון שלושה שבועות לאחר המלחמה, לבשר לו שישראל החליטה לא להחליט (מסופר שג'והנסון הנדהם השיב: "OK, הבנתי, אתם לא רוצים את האדמות"). הפלשתיני - בתפקידו, כתואנה הערבית המועדפת להשמדת ישראל בשלבים, הבין: ישראל לא רוצה לנצח.
כך, ניצחון על הפלשתיני הוא לא תחנת ביניים. לא תנאי לביצוע הדבר האמיתי - "פתרון הקבע", וגם לא תרוץ עלוב להשתמט מעיצובו. הוא הפתרון עצמו. אין ניצחון ללא התחברות לאדמה וריבונות עליה, כמו שאין נצחון במשחק כדורגל לפני שריקת הסיום. גררנו רגלים מאמת זו למעלה מ-40 חדשים, והמחיר איום וקשה מנשוא. המשך המריחה יעצים את נחלי הדם. חייבים לנצח בשפה המוכרת כאן: ניצחון = אדמה.
גם אם נתעלם מ-34 שנות ההסתר עד לפרוץ "מלחמת הר-הבית" ("מלחמת אוסלו"?), גם אז ברור למה הפתרון ההכרחי עכשיו הוא נצחון אמת - נצחון במונחי אדמה. השרשרת פשוטה:
הצד הפלשתיניסטי פתח במלחמה תוקפנית הפלשתיניסטי פתח במלחמה אכזרית ומתועבת; התקפה בוגדנית שמחייבת ענישה. ללא כל הצדקה ולאחר שממשלת ברק היתה מוכנה להתפרק מכל נכס וערך - יהודי ואנושי, ובלבד שתקבל חתיכת נייר הזויה מאבי אבות הטרור המודרני - ערפאת.
המלחמה אותה מנהל הפלשתיניסטי היא מלחמת זוועה לא קונוונציונלית.
אנשים, נשים וילדים מתחפשים לבני אנוש - אנשים, נשים וילדים, כדי לרצוח יהודים. עד כדי כך שוכללה תאוות רצח זו, שפיצוץ עצמם לא נחשב. לכך הומצאו כל מיני פיתויים "גן-עדן" על-ידי המנהיגים הרוחניים של אומה זו. רשעה כזו לא נראתה מאז נברא אדם בצלם. אומה שמריצה רצח לא קונוונציונלי כזה, חייבת להענש על-ידי משפחת האומות, בהתאם. אם משפחת האומות לא נוקפת אצבע למנוע את הזוועה, היא חייבת לדרוש מהמותקף להעניש את האכזר. אחרת נשבר כל הסדר האנושי ואת מקומו תופס סדר אל-קאעידאי- טרור עולמי.
מלחמה מנצחים על-פי מה שנצרב בתודעה דא עקא, התודעה בה מדובר היא בעיקר תודעת המנוצח - לא תודעת המנצח. לכן, הכרזת רמטכ"ל: 'ניצחנו', אם לא מלווה בהודאת האויב: "נוצחנו" היא יעילה כמו קללת החסיד לכלב הנושך...
וכאן מדלגים לשאלת השאלות:
איך נצרב 'ניצחון' בתודעת הפלשתיניסטי?
ובכן, אחרי 40 חודשי מלחמה לא קונבנציונלית אינטנסיבית, צריך להיות ברור שהפלשתיניסטי מבין ניצחון רק במונחי אדמה. לא משבר כלכלי ולא אי-נוחות. לא הרג מרצחים ולא חיסול מנהיגי טרור. לא הרס בתי מרצחים ולא מחסומים. רק עונש בר-קיימא: אדמה שתלקח לצמיתות. (ולחילופין, הבנתו את ה"הינתקות" בהתאם...). כמובן, שמאחורי הכרה זו מסתתרת תמצית מלחמת ערב בישראל. מלחמת דת ותרבות, שדומה בחלקה למלחמת האיסלמיסט במערב, אך עם הייחוד האנטישמי המעודכן. מי שלא מכיר בכך, מוביל את עצמו (ואת אומתו!) לכיליון.
לתובנה זו שורשים עמוקים. 300 שנה לקח לספרד הקתולית לצאת מהחרם המוסלמי לאחר שהעזה לשחרר את חצי האי האיברי ב-1492. מלחמת השחרור נקבעה כ'נאקבה' עקב אובדן האדמה. מלחמת ששת הימים לא נקבעה ככזו, כי שם לא סומררה התבוסה. סאדאת לא היה מוכן לוותר על גרגיר אדמה "מצרי" בסיני. המצרי לא היה מוכן גם לשום 'נדיבות' שהיא לגבי טאבה - טיפת אדמה מגוחכת אחת מכלל מרחב סיני. הפליטים הערבים ישובים במחנות פליטים 57 שנים לאחר שעברו אליהם, כי הם מאמינים באי-נורמליות של היאהוד ושלקיחת האדמה מהם אינה סופית. הגדר ("הגדר הבטחונית"), עם כל האבסורד שבה, נתפסת על-ידי הפלשתיני כהודעהעל אובדן אדמה, ומכאן ההפגנות האלימות של הפלשתיני והסמול נגדה.
במלחמת ערב בישראל, החתימה במטבע של אדמה הכרחית גם מכיוון שלאדמה המדוברת ערך רוחני - הרבה מעבר להיותה 'טריטוריה'. אמנם מבחינת הסמול, הכל נדל"ן ואבן ריחיים. מיותר להזכיר את שמעון פרס שגילה את אובדן ערך ה'טריטוריה' בימינו ואת פרופ' בן-עמי שבישר על שחרור הציונות מ'הפררוגטיבה הטריטוריאליסטית שלה'. אך ראיית האויב, כידוע, שונה!
כמובן שהראייה היהודית את הבעלות על אדמת הארץ שונה בתכלית, אך היא לא מוזכרת כאן כדי לא לערב מין בשאינו מינו.
האם שפה זו מיוחדת לפלשתיניסטי? מלחמה תוקפנית בין אומות מסתיימת בכך שפושע שנהדף משלם באדמה. כך נהגו אומות העולם בגרמניה ויפן לאחר מלחמת העולם השנייה. כך נהגה ברה"מ בשכנותיה המזרח אירופיות. כך נענשו הסרבים על מעשיהם בבוסניה ובקוסובו (למרות שההתעלקות עליהם דמתה - בהרבה מובנים - לאנטישמיות הקלסית). היום, כאשר העולם ממוקד במאבק בטרור האיסלמיסטי, יכולה ישראל להציב תקן לפתרון. במיוחד לאחר שהוכח הגיחוך המדמם של נוסחאות הדמוקרטיזציה מבחוץ.
בלי לפגוע בזכויות אזרח של 'פלשתיני-חף-מפשע'? יש להודות על האמת הלא-נעימה: במלחמה, גם חיילי הצד השני נפגעים. חלקם, אנשים טובים, ישרים, חכמים ונבונים, ויש להצטער על שנקלעו למצב הביש. אך זו טבעה של מלחמה, והחפץ חיים חייב להכיר בכך. מה עוד, שכאן פתח האויב במלחמה אכזרית ולא קונבנציונלית, מלחמה בה "פלתטיני-חף-מפשע" ממלא תפקיד בשרשרת הזוועה: החל מאספקת ילדים שמזוודים לפצצות-אדם ועד להתחפשות לזקנה תמימה חסרת ישע, שרק רוצה קצת אוכל בציר פילדלפי (ולמיטב זכרוני, לא נשמע הורה שגינה את בנו או בתו שרצחו-התפוצצו). המכסימום שהמותקף החפץ-חיים יכול לעשות, הוא למזער פגיעה ב"פלשתיני-חף-מפשע". לעשותה אי-נוחות זמנית. מיזעור שיועיל, בסופו של דבר, גם לפלשתיני. כי לאורך זמן, אם תמשך המלחמה הלא-קונבנציונלית, יפגעו גם אזרחי אויב וגם זכויות האזרח שלהם - הרבה יותר מאשר בתהליך הניצחון המוצע!
איך לממש? דרך אופרטיבית לסמרר ניצחון באדמה צריכה לשמור על הצדק והמשפט. כך, במקום לפוצץ בתי מחבלים-מתאבדים ולעזוב את האדמה, יש לפצות בה את המשפחות הנפגעות. וכמובן שזו רק דוגמא פשטנית אחת. כמובן שהפעולה חייבת להעשות בגיבוי מומחי החוק הבינ"ל. קול אלו מביניהם המצביע על הצורך בפעולות דרסטיות כנגד מלחמת הטרור הלא-קונבנציונלית, מתגבר בהתמדה.
הערת סיכום הקלישאות שמנסות לתרץ את מחדל ההתמרחות של המלחמה הנוכחית ואת מחיר הדמים שגובה מחדל זה, שזורות חצאי אמיתות: 'הממשלה לא נתנה לצה"ל פקודה לנצח' (נכון. אבל זה לא מספיק); 'רק פתרון מדיני' (נכון. אך לא זה שאתם מתכוונים); 'אי אפשר לנצח טרור באמצעים צבאיים' (נכון. לא באמצעים צבאיים בלבד); 'פעולות צבאיות רק יעצימו את הטרור' (נכון. אם הן משאירות זכר בר-קיימא), וכד'. האלטרנטיבה - נצחון בר-קיימא, נצחון שמסומרר באדמה, בהתיישבות ובמשפט, לא נוסתה אף פעם!