ושוב עונת האחדות, המוכרים בפתח והקונים גם הם. זה מספסר בנצרים וזה בנצורים. רק שלא ברור מי מוכר מה, ולמי. ובעצם, למה לא?! מפעם לפעם נשמעים קולות מוכרים, מגעים לממשלת אחדות. פרס מכחיש ושרון לא מאשר, איתם מאיים ופינס לא מוותר. האם יש דברים בגו? זה לא ברור. אבל הסחורה חמה והשוק מלא בפעילות.
ממשלת האחדות הראשונה הוקמה ערב מלחמת ששת הימים. בגין וחבריו צורפו לממשלה, שמה היה: "ממשלת חירום לאומית". הדיון לא נסב על תיקים ולא על תפקידים. הדיון היה על אחריות. כאשר בפני מדינת ישראל עמדה אפשרות ברורה למדי של מלחמה בלתי נמנעת, קראו ראשי מפא"י למנחם בגין וביקשו ממנו להצטרף. הוא הצטרף. הוא התבקש להצטרף ונענה לקריאה כי היה ברור שאין זה מצב נורמלי, זה מצב חירום!
מאז 67 התרגלנו פה כי תוצאות הבחירות אינן בהכרח ניצחון של דרך. כל ממשלות ישראל, פרט לממשלת בגין השניה ולממשלת רבין השניה היו ממשלות של פשרה. ממשלות שראשיהן והכוחות הפוליטיים שבהם לא העזו ללכת עם המצע שלהם ועם ההבטחה שלהם. כולן העדיפו את עגל האחדות עם עטיני הזהב והמשרות. ואם לא כך, לפחות לא להרגיז את הצד השני יותר מדי.
האם זה המצב היום? האם אנחנו נמצאים בפני מצב חירום שכזה? לדעתי לא. אין מצב חירום שמצדיק את כינונה של ממשלת חירום. אולי המצב החברתי, אבל עליו לא מדברים. שוב. אולי החינוך, אבל מי עוסק בו ברצינות המתאימה. אולי הפערים הבלתי נסבלים ודור שלישי של עוני ובערות, אבל זה לא על סדר היום הלאומי. אז מה כן עומד על הפרק?
על הפרק עומדת הכרעה היסטורית. הכרעה שלא באה תחת לחץ צבאי. מבחינה צבאית ישראל חזקה מאי-פעם ואויביה אינם מאיימים על קיומה, לפחות לא בטווח הקצר. הפלשתינים מקיזים את דמנו, הם מעצבנים, מקוממים וגורמים לשאט נפש בפיגועים הרצחניים בקרב האוכלוסייה האזרחית. אבל הם לא מסכנים אותנו. למרות המצב הכלכלי הקשה, התל"ג של ישראל גדול עשרות מונים מזה של 67, ובכל זאת משהו קרה.
מי שבוחן ברצינות את הדברים יכול להבחין שמפלגות הימין - פרט לימין הסהרורי - ויתרו על דרכן מזמן. הן מחזיקות בעמדות שלא היו עוברות במפלגת העבודה לפני 10 שנים בלבד! והציבור גם הוא מחזיק באותן העמדות. מפוחד, לא מאמין לצד השני, לא אוהב אותו, אבל מוכן ללכת לפשרה היסטורית אפשרית והכרחית.
יש כאן, במדינה, מצב א-נורמלי. עמדות השמאל ניצחו והימין בשלטון. שרון מציג עמדות של שמאל ומחושק על-ידי הימין הסהרורי. אז בעצם, אם עמדות השמאל קובעות והימין בשלטון, למה שלא להצטרף לחגיגת השלטון ולהבטיח שהמדיניות הזו תתבצע?
והנה למה לא. כי מי מבטיח ששרון באמת יבצע את מה שהוא אומר. מתי הוא עשה כן? האם העבודה לא תהיה לעלה התאנה של דיכוי הפלשתינים וחורבן החיים האזרחיים של האוכלוסייה הפלשתינית בשטחים הכבושים? אם זה מה שיקרה, אסור לעבודה להיכנס לממשלה, יהיה המוהר נוצץ ככל שיהיה. אבל אם מדובר בפינויה של עזה והשבת הבנים הביתה, צעירים ובעלי תקווה ועתיד הרי שרק בשביל זה מותר והכרחי לעשות את המעשה הפוליטי השגוי ולהצטרף לממשלת אחדות.
מבחינה פוליטית, ראוי לה לעבודה להשאר מחוץ לממשלה, להיות אלטרנטיבה. להלחם, להיאבק ובסוף גם לנצח. אבל מבחינה לאומית, אם הצטרפות העבודה תהיה כזו שיובטח לנו שהבנים ישובו בשלום אל גבולנו. בעצם, למה לא?!
הלאה הפוליטיקה, תחי האחריות. ואם חיי הילדים זה לא חירום, איני יודע מה זה חירום. ויפה משפחה אחת שכולה פחות!
______________________
כותב המאמר הוא חבר לשכת מפלגת העבודה וחבר מועצת העיר קרית מוצקין.