שאיפותיה של מצרים להוות גורם מוביל בעולם השלישי, בעולם המוסלמי ובעולם המערבי, היוו אבן פינה של מדיניותה מאז תקופתו של נאצר (תורת המעגלים) וזו אכן עשתה כל שניתן כדי לנסות, תוך הצלחה לא מבוטלת, לממש קווים מנחים אלה שהיתווה שליטה הראשון.
מצרים היתה בין מקימי גוש המדינות הבלתי מזדהות והיתה בין המובילות בכינוסיו. העולם המוסלמי גם הוא פעל תחת תכתיבי מצרים, במידה לא מבוטלת, וגויס למאבק בישראל, וכמובן, היא היתה זו שהובילה את המאבקים הצבאיים, המדיניים והכלכליים נגד ישראל.
במהלך השנים האחרונות ניטלו ממצרים מרבית 'תפקידי ההובלה' הנ"ל, כאשר גוש המדינות הבלתי מזדהות אינו מה שהיה (אם קיים בכלל), ובכל מקרה - מצרים אינה מובילה גוש כזה, במעגל המוסלמי צצו ועלו כוחות חדשים קיצוניים יותר, שאף מהווים סיכון למשטר המצרי עצמו, ומן הסתם מצרים אינה בהנהגה של גוש זה.
על מה שנותר, איפוא, למצרים להילחם זה ההגמוניה בעולם הערבי. זו נסדקה עם תחילת תהליך השלום בין מצרים לבין ישראל והגם שהשתפרה, גם בגין ההקצנה בעמדות מצרים כלפי ישראל, עדיין לא הגיעה למצבה בתקופת נאצר. מצרים עושה ותעשה כל מאמץ לשמר ולחזק את מעמדה ולהוביל 'לפחות' את המעגל הערבי, כדי שבכל 'מזרח תיכון', חדש או ישן, היא תמשיך להוות גורם מרכזי.
באופן בסיסי רואה מצרים בישראל מתחרה טבעית שלה, שבמקרה של שלום תילחם על ההגמוניה שלה מאותן סיבות שצויינו לעיל. כניסתה של מצרים לתהליך השלום היתה בשל קונסטלציה מיוחדת ובשל צרכים לסיוע מערבי לשיקום (אחרי מלחמת יום כיפור) והכוונה היתה במקרה הטוב לקבל רק ישראל קטנה וחלשה באזור הערבי.
האמור לעיל בא להסביר, לפחות חלקית, את תפקידה השלילי וההרסני של מצרים בנסיונות להעלות תהליך שלום על פסים חיוביים בין ישראל לבין הפלשתינים. מבחינת מצרים, שלום אמיתי (אם אכן יש 'חיה' כזו) בין ישראל לבין הישות הפלשתינית (מדינה/אוטונומיה/פדרציה ישראלית-פלשתינית, או כל צרוף אפשרי אחר) הוא סתימת גולל על הכוונות להוות גורם מרכזי במזרח התיכון ובעולם הערבי.
למצרים, כמו גם למדינות הערביות השכנות ובעיקר סוריה (השואפת אף היא למעמד הנהגתי כל שהוא באזור), ברור ששלום ישראלי-פלשתיני הוא קץ חלומות ההגמוניה ואף מעבר לזה, ירידה למעמד של עוד 'סתם' מדינה באזור, ללא השפעה מיוחדת.
שלום ישראלי-פלשתיני יקים כאן (באזור הפלשתיני-ישראלי) ישות/ישויות שהפוטנציאל שלה/שלהן, במיוחד הכלכלי הוא אדיר, בהשוואה לחלק גדול ממדינות האזור, כך שישראל ו'פלשתין' תרוצנה קדימה, כמדינות בעלות כלכלה מפותחת יותר ומשטרים מתקדמים ומודרניים יותר ותשארנה מאחור, בפיגור הולך וגדל, את שאר מדינות האזור (למעט, אולי לבנון, שבעיתות שלום, ובהנחה שתהיה עצמאית לחלוטין, עשויה להתקדם). זאת ועוד, תרחיש כזה, שיביא להעלאת רמת החיים באזור 'הישראלי-פלשתיני, יגדיל את הפער ברמת החיים בין ערביי פלשתין (וערביי ישראל, בכל מקרה) לבין ערביי המדינות האחרות ובעיקר מצרים וסוריה, אשר אופי המשטרים שלהן מהווה בלם להתפתחות כלכלית וחברתית.
במצב ענינים כזה, צמיחת הפער כמתואר לעיל, תהווה איום על המשטרים 'הפחות מתקדמים' וכמובן שגם הסיכוי להוות גורם מוביל/מרכזי באזור ילך ויתרחק.
משום כך, מצרים עושה ותעשה כל מאמץ לשמר, עד כמה שניתן, בשליטה חלקית, את הסיכסוך בין ישראל לבין הפלשתינים, ומעודדת את הגורמים המתאימים להמשיך במאבק המזויין, כל עוד אינו מתדרדר לאובדן שליטה, שיש גם בו פוטנציאל של סיכון למשטר שלה. הקזת הדם ההדדית בין ישראל לבין הפלשתינים ואי הגעה לשלום ביניהם הוא, איפוא, אינטרס מצרי שימנע את הסיכוי לצמיחת כח אזורי חזק שמצרים תעמוד בצילו (ניתן להוסיף לנקודה זו גם את ההיבט הטורקי וההשלכות של הידוק הקשרים בין טורקיה לבין ישראל במצב של שלום - אולם אין בכוונת הכותב לגלוש להיבט זה בכתבה זו). לאור זאת, מצרים תתמיד ותמשיך במדיניות הדו-פרצופית של מתווך מחד ומסית ומעודד טרור מאידך.
לפעילותה זו של מצרים מגוייסים כל האמצעים (תקשורת, איגודים מקצועיים כאלה ואחרים מדינאים וכו) , כאשר ההכוונה היא מלמעלה, כפי שהדבר מתבצע במשטרים מסוג זה. למעשה, מצרים היתה מקצינה את צעדיה כלפי ישראל עוד יותר כבר קודם לכן, אולם החשש מתגובה אמריקנית מונע ממנה לשבור סופית את הכלים ולבטל לחלוטין את כל ההסכמים עם ישראל.
אני מניח שיש בקרב הפלשתינים גורמים המבינים האמור לעיל כמונו. הם מבינים היטב שמאז ההכרזה על מדינת ישראל באו"ם הם (הפלשתינים) היוו ומהווים כלי משחק של המשטרים בעולם הערבי ברשות מצרים וכי על החלק הארי מסבל שעברו ועוברים הפלשתינים עליהם 'להודות' לאחיהם הערביים. העניין הוא שחלקם הגדול של הפלשתינים נתון להסתה מתמשכת של גורמים מדיניים בעולם הערבי ושל גורמים דתיים קיצוניים ולכן אותם אלו שמבינים את העובדות -קולם אינו נשמע.
