ראש הממשלה אריאל שרון, גילה במהלך השבת (29.5.04) משהו שצריך להדאיג כל אזרח בישראל: שרים בממשלה, שהסכימו והודיעו לו כי יתמכו בתוכנית ההיפרדות, חזרו בהם בעקבות לחצים מצד פעילי מרכז הליכוד. התופעה הזו צריכה להדאיג אותנו, משני היבטים:
- שרי הממשלה - העובדה ששרים בממשלה, בידם מופקד כל כך הרבה כוח, מגיעים למצב, שבו הם מוכנים להצביע אחרת מזה המתחייב על-פי צו מצפונם, וזאת בגלל לחצים המופעלים עליהם, מדאיגה מאוד. לו היה מדובר בעניין שולי, ניחא. ואולם, מכיוון שמדובר בכל זאת בתוכנית היפרדות בעלת השלכות מהותיות על מדינת ישראל, מעלה הדבר שאלות קשות לגבי אישיותם של אותם שרים. שאלת השאלות: האם מדובר בשרים או בסמרטוטים;
- חברי מרכז הליכוד - העובדה שחברי מרכז של מפלגה פוליטית אחת, יכולים לכפות את דעתם על שרי ממשלה ולהכריע את עמדת הממשלה בעניין כה משמעותי, הינה תופעה מדאיגה. אין ולא יכול להיות ספק: שר בממשלה מחוייב בנאמנות כלפי הציבור כולו. משעה שהתמנה, הוא מחוייב לפעול על-פי הבנתו וצו מצפונו, לטובת כלל אזרחי ישראל. התקפלות/התבטלות שלו בלחצם של חברי המרכז, לא רק שאינה יאה, אלא שהיא פסולה ואף עלולה להיות נגועה בשחיתות אישית. שהרי מה אומרים חברי מרכז הליכוד לאותם שרים: נעניק/נשאיר אתכם בתפקיד, רק אם תצביעו נגד היפרדות, גם אם הדבר נוגד את צו מצפונכם. ובמילים פשוטות: או שתצביעו כמו שאנחנו אומרים לכם, או שנעיף אתכם החוצה.
התופעה הזו מדאיגה, כאמור, כיוון שהיא מעידה על תרבות שלטונית קלוקלת. פעם היו שרים "נהרגים" על משמרתם. הם היו מצביעים על-פי צו מצפונם, גם במחיר של איבוד משרתם ו/או תפקידם. הם היו נאבקים כלפי חוץ (נגד מפלגות אחרות), וגם בפנים (בתוך מפלגתם). ידועות כמה דוגמאות מן העבר, של פוליטיקאים בכירים שנאבקו אף בתוך משפחתם. אך נראה כי הדור הזה חלף. לרבים מן השרים יש חוט שידרה, דק ושביר, להבדיל מעמוד שידרה. קצת לחץ, וחלק מהם יצביעו גם בעד העברת יהודה ושומרון לידי הסינים.
שיא הצביעות שמורה דווקא לשר האוצר בנימין נתניהו. רק לפני כחודש הוא דילג בין אמצעי התקשורת, ובראיונות חוזרים ונישנים הסביר מדוע החליט לתמוך בכל זאת בתוכנית ההינתקות של שרון. נתניהו אף ציין, כי מאחר שדרישותיו התקבלו (ועוגנו במכתב הנשיא ג'ורג' בוש לשרון, ובמכתבו של שרון לנשיא בוש), הוא יתמוך בתוכנית. כך אמר וחזר ואמר. נתניהו הסכים ללכת למשאל בקרב מתפקדי הליכוד, והתחייב, כמו שרון, אגב, לקבל את הכרעת מתפקדי הליכוד. ואלה, כידוע, הצביעו נגד הינתקות.
עכשיו מונחת כמעט אותה תוכנית - תוכנית היפרדות, במעטפת חדשה. תוכנית זו פחות תובענית כלפי ישראל, והעובדה שמדובר ביישומה בארבעה שלבים, מאפשרת קטיעת יישומה במקרה של אירועי טרור חריגים. אלא שעתה מתנגד נתניהו לתוכנית, ובתוקף רב.
יאמר הקורא/הגולש: אוקיי. הרי נתניהו התחייב לקבל את דין מתפקדי הליכוד. אכן, כך. אבל לא זה מה שאומר נתניהו. שר אוצרנו אומר עכשיו, גם בחדרי חדרים, גם אצל מקורביו, וגם בפגישות עם ראש הממשלה, כי התוכנית רעה לישראל והוא לא יתן ידו ליישומה. וכאן עולה השאלה: אם כך, מדוע תמך בקודמתה? מדוע מה שהיה טוב אז, הופך עתה לתוכנית מסוכנת לישראל??
הנה כי כן, הצביעות היא אם כל חטאת. נתניהו משחק עכשיו את המשחק הפוליטי הישן והמוכר: הוא מלהטט ומושך זמן, וזאת בתקווה לנפילתו של שרון. עם או בלי היועץ מני מזוז. בינתיים הוא מסנדל את שרון ומעמיד את ממשלתו בסכנה. תוכנית טובה או לא - לא זה מה שמעניין את ביבי. נראה כי השאלה היחידה העומדת על הפרק, מנקודת ראותו של ביבי, היא מה טוב לביבי.
