כבוד הנשיא החמישי, רעי יצחק נבון
השר לשעבר מר מרדכי בן-פורת
הח"כית לשעבר גב' נוזהת קצב
בני משפחתי האהובים
חברות וחברים מכל תקופות חיי
כולכם פיניתם מעט זמן כדי לבוא הערב לכאן, לשמוח בשמחתי ולכבד אותי בנוכחותכם. זה מרגש ונוגע ללב.
תודה לכם מעומק הלב.
שני הספרים שהוצאתי - "מסע חיי" ו"התקווה והמחדל" - הם סיפור חיים שאני גאה בו. בהרכנת ראש אני יכול לומר שהקמתי בית, שגידלתי משפחה, שהצלחתי לעשות, שהטבעתי חותם, שתרמתי לקהילה, שהתגברתי על קשיים וטינה, שידעתי לחלום והשתדלתי להגשים.
אני יכול לעמוד כאן מולכם שעות ארוכות, ולהפליג במרחבי הזמן עם סיפורים ופרשיות, עם הצלחות וכשלונות, עם סיפוק של עשייה ועצב על אובדן.
לא אעשה זאת הערב. אתם, שכל אחד מכם עשה כל-כך הרבה בעצמו, יודעים להעריך מפעל חיים של חבר ועמית, ואני יודע שתהיה לכם גם סבלנות וגם סקרנות לקרוא את הספרים ולהתרשם בעצמכם.
כשאני מסתכל עליכם, ידידי הטובים, צפים ועולים בי זכרונות של עשרות שנים, שחלקם מלווים בדוק של דמעות. אך מעל לכל ניצבות מולי הערב תמונותיהם של אבא ואמא.
ציון יעקב נמורדי וגורג'ייה נמורדי, חייט ואשתו ילידי עיראק, אנשים פשוטים ואצילי נפש. מהבית שבו נולדתי, טולטלתי וגודלתי, תחת קשיים רבים ותוך מצוקות כלכליות מייאשות,
למדתי שעושר אינו תנאי לאנושיות, שרווחה כלכלית אינה ערובה לחום ואהבה, שהשכלה פורמלית כזו או אחרת לא מבטיחה אוטומטית הנחלת ערכים או חוכמת חיים.
את אבא, הציוני הטוב והמסור, איבדתי בגיל צעיר, והחלפתי אותו כמפרנס וכמי שחייב, כנער, לדאוג במקומו לרווחת המשפחה. איש חסד היה והירבה לתרום ממעט כספו לנזקקים. הוא לא זכה לחיים שהגיעו לו, אבל כל-כך הרבה למדתי ממנו וחיקיתי אותו.
אמא, שרתמה את כל כולה למשפחה, מעולם לא למדה קרוא וכתוב, אך הקפידה להתפלל והיתה תמיד חדורת-אמונה שהדברים יסתדרו בעזרת השם ושאסור לוותר. גם היא לא זכתה לחיים שהגיעו לה, אבל עדינותה מצד אחד וחוסנה מן הצד האחר, היו מבחינתי אוניברסיטה של החיים.
מהם, מאמא ומאבא, קיבלתי את המטען היקר מכל. בעזרתו הצלחתי להקים משפחה גדולה ולהותיר אותה שלמה ומלוכדת; בעזרתו יכולתי להתגבר על קשיים - אישיים, משפחתיים ועסקיים; בעזרתו הקפדתי תמיד לשמור על פרופורציות, ולדעת להרפות ולוותר כשצריך; בעזרתו נרתמתי תמיד לעזור לזולת, לסייע לחלש, לגלות רגישות למצוקות של אחרים.
הדברים הללו הם העיקר, ועל כן חשוב לי כל-כך לומר את זאת לכם, ידידי, כאן הערב. כי כשאני מעיף בכם מבט ועוד מבט, אני מבין שהדבר האמיתי המשותף לכולנו זו לא הקריירה, גם לא ההצלחות העיסקיות ואפילו לא העושר הפיננסי. זה האופי של כולנו, שמותר לנו בערב פנימי סגור להציג אותו בגאווה. כי אנחנו קודם כל ולפני הכל - בני אדם.
תודה לכם שבאתם.
