אוסלו, מצעד האיוולת

אילו חייתה ברברה טוכמן עוד מספר שנים, היתה יכולה לכלול בספרה הידוע "מצעד האיוולת" את הדוגמא בה"א הידיעה למצעד כזה: תהליך אוסלו. אין כמו תהליך זה כדי להמחיש את תפישתה: "לאורך ההיסטוריה כולה, ללא הבדל מקום ותקופה, אפשר להבחין בתופעה של ממשלות הנוקטות מדיניות המנוגדת לאינטרס שלהן עצמן ...". לפני יותר משבע שנים פרסמתי בהארץ (03.05.94) מאמר שכותרתו: "האם אפשר להאמין ליהודים?" רוב-רובו של המאמר מתאים למציאות העכשווית שלנו עד כאב. כך כתבתי אז, בעקבות מאמרו של פרופ' יהושפט הרכבי "האם אפשר להאמין לערבים?" שהתפרסם זמן קצר לפני כן (04.02.94) במוסף הארץ": "מחנה השמאל ויתר מראש על ההיגיון הפשוט של שלום תמורת שלום, ופנה לגישה של שטחים תמורת שלום. פירושה של גישה זו הוא שרק הצד המעוניין באמת בשלום משלם בעבורו בפועל, בעוד שהצד האחר פטור מתשלום. המסקנה המתבקשת היא שאותו צד אחר אינו מוכן לשלם מכיוון שאינו מעוניין בשלום, או מכיוון שהוא יכול להשיג - ללא קורבן מצדו - גם שטחים וגם שלום. מדיניות זו גורמת לאובדן אמון מצד מספר גדל והולך של אזרחים ביחס ל'תהליך השלום'. התחושה המתפשטת בציבור היא שהתהליך המדיני מוביל למצב שבו תישאר מדינת ישראל מצומקת, ללא 'שטחים', ללא שלום וללא ביטחון. במאמרו מביא הרכבי הגדרה של 'איוולת', וטוען כי 'תנאי הכרחי לאיוולת הוא שהיו בעת שנעשה המעשה אנשים ששללו אותו', ולא 'מה שנראה איוולת בדיעבד'. מכאן הוא מסיק שההתנחלות היא 'איוולת', 'טעות חמורה' ו'מעשה נפשע'. מדוע לא יישם הרכבי הגדרה זו של 'איוולת' גם ביחס לתהליך המדיני הנוכחי, שכמחצית מאזרחי ישראל שוללים אותו? כדאי אולי לבחון תהליך זה על-פי מידת הסיכון המרבית בהגשמת מדיניות השמאל (קרע עמוק בעם וסכנה לעצם קיומה של ישראל) לעומת מידת הסיכון המרבית בהימנעות מתהליך זה".

מלחמת אוסלו, תוצאתו הצפויה מראש והבלתי-נמנעת של מצעד האיוולת שהתחיל לפני שמונה שנים, התחילה לפני כשנה. במהלכה הצביעו כשני שלישים מאזרחי ישראל על אובדן אמון ב"תהליך השלום", העדיפו חילופי שלטון ומדיניות, ובחרו בביטחון במקום ב"שלום". הביטחון טרם הושג, אבל אדריכלי "השלום" ממשיכים לפעול, מתוך הממשלה ומחוץ לה, כאילו התהליך לא נכשל וכאילו העם לא אמר את דברו. התעלמות זאת הופכת גם את הדמוקרטיה לקורבן "השלום". לעתים קרובות מושמעת האמירה ש"אין פתרון צבאי". האומנם? מי שמוכיח יום-יום שקיים פתרון כזה הוא לא אחר מאשר יאסר ערפאת. בכוח ובאמצעים צבאיים והתפרעויות "עממיות" מאורגנות, הוא הצליח להביא את ישראל לאוסלו, כלומר - לנכונות לסגת מלב ארצה בלחץ הטרור וללא תמורה. ההצלחה מצד אחד, וגילויי החולשה של ישראל מצד שני, הביאו אותו להשתמש שוב באלימות ובאמצעים צבאיים - מי זוכר שמדובר ב"מדינה פלשתינאית מפורזת", מוגבלת בכוחותיה ובנשקה? - כדי להשיג עוד ועוד שטחים תמורת טרור. ושוב, מי שהוביל לכניעה לאלימות חותר לעשות זאת שוב. צריך הרבה עזות-מצח וחוצפה מצד אדריכלי מצעד אוסלו, אחרי שדירדרו את המדינה למלחמה, לנסות ולכפות את המשך מדיניותם המסוכנת. היה אולי מקום למו"מ תחת אש, לו האש היתה דו-צדדית. אבל בוודאי שאין מקום למו"מ כזה כאשר ידי צה"ל ממשיכות להיות כבולות. גילוי נוסף של המצעד הנמשך הוא הדבקות המיסטית באל שהכזיב - ערפאת - למרות שהוא המכשול האמיתי בדרך לשלום. "משיחיות מביסת ציונות" כתבה פרופ' יולי תמיר בהארץ ב-28.08.01, ולרגע ניתן היה לצפות לפעמי התפכחות והכרה כי דת השלום מאיימת על הציונות. מבלי שהתכוונה לכך הגדירה הכותבת את מעשיה של דת השלום: "מהלך דתי משיחי המונע (ו' חלומה, נ' קמוצה) מהתעלמות מהמציאות אינו מוליד גאולה, אלא גלות שנייה וסכנת הכחדה של החלום הציוני". כתבתי אז (03.05.94): "דוברים של מחנה השמאל מסבירים שיהודים יצטרכו לחיות בארץ ישראל תחת ריבונות זרה, או לחילופין - להיעקר מיישוביהם בארצם הם. מתברר שבמסגרת "ההתקדמות" ב"תהליך השלום" נגררת ישראל גם לנסיגה אידיאולוגית: ויתור על היעד המרכזי של הציונות. ... אין כל אפשרות לעודד עלייה ולהיאבק בירידה כאשר גם עלייה לארץ וגם ירידה ממנה מובילות לחיים של יהודים תחת ריבונות לא-יהודית". ואמנם, גירוש יהודים מבתיהם בארצם בשל היותם יהודים, הוא-הוא ההכחדה של החלום הציוני. המשכו של מצעד האיוולת של אוסלו - הנסיגה והכחשת הציונות - רק יחזקו את רצונם של ערפאת ומחבליו לזנב באויב המתכחש למולדתו ולמורשתו. _____________________

• יו"ר חוג הפרופסורים לחוסן מדיני וכלכלי