אין בדברי שמץ של ביקורת, שכן כל השוואה בין תל-אביב לניו-יורק אינה במקומה. תל-אביב היא 'העיר ללא הפסקה' שלנו ואילו ניו-יורק שייכת לעולם אחר, וכמו כל דבר באמריקה - הרבה יותר עשיר, הרבה יותר גדול, וזה מתחיל בסטייק ובהמבורגר ונגמר בגורדי שחקים. בסופו של דבר, לא הייתי מחליף את תל-אביב בניו-יורק. לחיות בה - נראה לי כמשהו בלתי ריאלי, שכן אינני יכול לכלות את ימי בין הלובי והחדר שלי ב"מאריוט מארקיז", לבין גיחה ל"טיימס סקוור".
לא על תקן של קולומבוס אני יושב. לא גיליתי את אמריקה מחדש, וגם לא את ניו-יורק. סתם חזרתי אליה אחרי כמה שנים ומצאתי עיר נפלאה, עיר נקייה, עיר שיש בה חוק וסדר. עכשיו, יותר מתמיד, חובה לקרוא את ספרו של רודי ג'וליאני, ראש העיר הקודם של ניו-יורק, כדי לדעת איך הוא עשה את זה. כלומר - איך הוא הפך את ניו-יורק למקום שבו אפשר ללכת מבלי לחשוש מגנבים, כייסים ושאר מזיקים.
לדוגמא: באחד האמשים, בעודי מחכה בתור הפתלתל המיועד לאוטובוס דו-קומתי שייקח אותנו לסיור במנהטן, נעצנו עיניים בבחור צעיר שישב על שפת המדרכה בשדרות ברודוויי וביצע עבודת אמן בצבעי ספריי. מהירות עבודתו הייתה כה מדהימה עד כי לא הסרנו את העיניים ממנו. התוצאה - קו הרקיע החדש של ניו-יורק לקראת שקיעה, כמובן בלי מגדלי התאומים - סחטה מחיאות כפיים מצד הנאספים סביב האמן בעל היד המעולה. אחד מבין אלה שחיכו לאוטובוס הסיור, רכש מראש את הציור, תמורת 20 דולר, ומאוד הצטערתי שלא נותר זמן בידי לחכות לעבודה הבאה שלו. למחרת הוא היה כבר בשדרה אחרת, עם קהל חדש סביבו.
ובו ברגע נזכרתי במה שאירע לי באחד הביקורים הראשונים שלי בניו-יורק, במקום שהיה מרוחק רק מטרים ספורים מאותו מקום שהבחור ריתק את הקהל בעבודתו. אז, אי שם באמצע שנות הששים, התאספו ברחובות ברודוויי חבורות של ראפרים שחורים ששיגעו את הקהל בביצועים מרהיבים. מרחק כמה מטרים משם, עמדה חבורת אינדיאנים וניגנה בכלים עתיקים. סביב הראפרים והאינדיאנים נאסף קהל רב. בסיומו של המופע, כאשר הקהל נתבקש לתרום כפי יכולתו לכובע שהושט לעברו, רציתי להשתתף במופע הצדק, אך כיס מכנסיי היה ריק מתוכן. מישהו דאג לרוקנו, שעה שהיתי שקוע במופע הרחוב המרתק. למזלי לא שמתי את כל הירוקים בסל אחד וכך ניצלה שהותי ב"תפוח הגדול", הכינוי שהוענק למנהטן, האי שהיה ויהיה במרכז העולם.
בניו-יורק של היום, שוב לא ייתכן שוד רחובות גלוי מעין זה. בכל פינה פזורים אנשי "משטרת הביטחון", כך הם מכונים. בחורים ובחורות מאומנים, בחלקם גבוהים, שמנים ומטילי אימה, אך תמיד עם חיוך על השפתיים, שתמיד נכונים לענות לכל שאלה מפי תייר או תושב המבקש מהם סיוע. בכלל, כמות האנשים השמנים בניו-יורק, מבהילה ורק פלא בעיני כיצד הם מצליחים להידחס למושבי התיאטראות של ברודוויי, שם מוצגים ממיטב להיטי מחזות הזמר, ה"מיוזיקאלס" כפי שהם מכונים.
וא-פרופו מחזות-זמר - הייתי בר-מזל לראות שניים מהם: "רחוב 42" ו"שיקאגו" העומד להיות מוצג אצלנו.
משפחה שכזאת מי ששיחק לו גלגל המזל והוא מתגורר ב"מאריוט מארקיז", מלון הדגל של רשת "מאריוט" בניו-יורק, נהנה מכל העולמות. הוא שוהה בצנטרום של העיר, בפינת הרחובות 45/46 ו"טיימס סקוור", שכבר מזמן אינה כיכר, ואינו נזקק אפילו לאחת מהמונית הצהובות המציפות את העיר, כדי להגיע לתיאטראות הגדולים. ההתמצאות ברחובות ניו-יורק קלה מאין כמוה. השדרות חוצים את הרחובות (או ההיפך) ואפשר לסמוך על כך שאחרי רחוב 42 בא רחוב 41, או בכיוון ההפוך - רחוב 43 וכך הלאה. הוא הדין בשדרות, שלהן, לעתים, גם שמות אחרים ולא רק "השדרה החמישית", ה"פיפט אוובניו" המפורסם, רחוב חנויות היוקרה המפורסם בכל העולם.
המטרים המפרידים בין רחוב לרחוב והמעבר משדרה אחת לשנייה, שלכאורה אינם מרמזים על מרחקים גדולים, מצטרפים יחדיו למספר לא מבוטל של קילומטרים. אך מי שם לב למרחקים, כאשר מכל חלון זועקת אליך הצעה שאין לסרב לה, או ארוחת בוקר ב-6.99, או מקסימום 10 ברשת "האווארד ג'ונסון" (לעומת 50 דולר שעולה ארוחת בוקר במלון). בסיומו של יום אתה נופל שדוד על מיטת הקינג סייז במלון, אך איך אפשר לוותר על גיחה לילית לתיאטרון ולאחריו טיול רגלי קצר בברודוויי?
אינני יכול להצביע על מדד ההנאה ומאיזו התרשמתי יותר. שתיהן, הן "רחוב 42" ו"שיקאגו", הצגות טובות, כל אחת בקטגוריה שלה. ב"רחוב 42" ראינו כיצד חוזרת אמנות ריקוד הסטפס לבמה, אחרי שנעלמה לפני זמן רב, יחד עם הריקודים מסעירים של ג'ין קלי. הסיפור הגדול של "רחוב 42" הוא סיפורה של משפחת ג'ונס-קאסידי. אחרי היעדרות של 35 שנים, חוזרת שירלי ג'ונס לבימות ברודוויי והיא משחקת לצידו של לא אחר מאשר בנה, פטריק קאסידי, שניהם בתפקידים הראשיים. השירים קליטים ובחלקם גם ידועים, כמו ה-Lullaby of Broadway. העיתונות האמריקנית, שלא תמיד יודעת רחם, זיכתה את "רחוב 42" בכל המחמאות האפשריות, כולל "An Absolute Knockout” כפי שכתב ג'והן סיימון ב"ניו-יורק מאגאזין".
שיקאגו שם; וכאן - ריטה לא החליטה מרחוב 42, צעדנו כמה רחובות במישור ברודוויי, אל עבר ה-49, שם ראינו את "שיקאגו", מחזמר עטור פירסום ופרסים. שלא בדומה לעולם הזוהר והריקוד, המלווה שלל האורות של ברודוויי, כבא לידי ביטוי ב"רחוב 42", נדחקנו בתיאטרון "אמבאסאדור" לתא אפל של בית-סוהר, שם מתרחשת עלילת שיקאגו, מלווה בתזמורת. זהו סיפורן של בחורות הנאשמות ברצח בעליהן/ידידיהן ושתי כוכבות ההצגה - ברנדה ברקסטון בתפקיד וילמה קלי, ושארלוט ד'אמברואה בתפקיד רוקסי הארט, מרתקות את הקהל, הן בקולן והן בהופעתן המצוינת.
המחזמר "שיקאגו" צריך לעניין אותנו, כי בקרוב מאוד יועלה המחזמר על בימת "בית ליסין", בהפקה יקרה ביותר ולמשך 40 הצגות. העלות תהיה גבוהה ומנהלת התיאטרון, ציפי פינס, עושה ככל יכולתה כדי להבטיח קופות סגורות. עד כדי כך שהתפקיד הראשי - אחד משניים - הובטח לריטה, ללא מבחן מוקדם. אלא שעד עתה לא ברור מי תיכנס לנעליה של רוקסי ומי לאלה של וילמה. לריטה, כאמור, הובטח התפקיד הראשי, אך היא עודנה מתלבטת באיזו דמות להופיע - זו של רוקסי הארט או אולי וילמה קלי, שלה תפקיד לא פחות מרשים מזה של רוקסי. ציפי פינס הבטיחה את אחד משני התפקידים לכמה שחקניות המסוגלות להופיע במחזמר המפורסם הזה, אך מכולן תזכה, כנראה, בתפקיד מאיה דגן. כך מדברים מאחורי הקלעים של "בית ליסין".
יש גם ישראלי מכוער כן, בהחלט יש דבר כזה בניו-יורק. בלעדיו, כנראה, אי אפשר. הכוונה לכמה מהמוכרים בחנויות של ברודוויי, שללא כל סיבה הנראית לעין עובדים על ישראלים, כמו על בני לאומים אחרים. נתקלתי בשניים מהם, אך אייחד עליהם את הדיבור באחד המדורים הקרובים.
בינתיים, טוב לחזור הבייתה, עמוס חוויות מהעיר הגדולה ביותר בעולם. אולי לא בשטח, אבל ללא ספק מבחינת אפשרויות הבילוי, הקניות ועוד כמה אלפי סיבות המסבירות לנו מדוע "New-York, New York Is a Wonderful Town” זה לא סתם שיר, אלא אמת לאמיתה.
עד עכשיו אני סובל מפחד גבהים שהעיר הזאת מטילה בבואנו לבקר בה. בדרך מנמל בן-גוריון הרביתי לחייך לעצמי. הנהג שאל אותי לסיבה. הצבעתי על המגדלים הפורחים בדרך איילון ועל העובדה שאין כלל צורך להרים את הראש כדי להתבונן בהם.
אין בדברי שמץ של ביקורת, שכן כל השוואה בין תל-אביב לניו-יורק אינה במקומה. תל-אביב היא 'העיר ללא הפסקה' שלנו ואילו ניו-יורק שייכת לעולם אחר, וכמו כל דבר באמריקה - הרבה יותר עשיר, הרבה יותר גדול, וזה מתחיל בסטייק ובהמבורגר ונגמר בגורדי שחקים. בסופו של דבר, לא הייתי מחליף את תל-אביב בניו-יורק. לחיות בה - נראה לי כמשהו בלתי ריאלי, שכן אינני יכול לכלות את ימי בין הלובי והחדר שלי ב"מאריוט מארקיז", לבין גיחה ל"טיימס סקוור."
אך תמיד טוב לדעת שיש לאן לנסוע ושניו-יורק תשמח לארח לנו חברה, אם זה בתיאטרון, במסעדה, בחנויות של קאנאל סטריט, או רחוב 42, מושא חלומותיהם של ישראלים רבים.
