בשני פסקי דין שניתנו לאחרונה בבית הדין הארצי לעבודה נקבע, כי למוסד לביטוח לאומי אין סמכות מוחלטת למנוע גמלה מאדם הזכאי לה, ואף לא להגביל את גובהה, אפילו אם סמכות זו נקבעה במפורש בתקנות. לכל מבוטח הזכות להוכיח כי הוראות תקנה מסוימת אינן תקפות לגביו ועל המוסד לביטוח לאומי החובה להפעיל שיקול דעתו לגבי תשלום גמלה או מניעת תשלום גמלה, לפי נסיבות המקרה ותכלית החקיקה.
אדם קם בבוקר, נוסע לעסקו בו השקיע מיטב כספו ובמהלך היום הוא נחבל בעבודה, נופל ונפצע חמורות. כשהוא מקבל את הבשורה כי יהיה אסור לו לעבוד למשך מספר חודשים ואולי גם יישאר עם נכות חמורה אחר כך, לפחות הוא יודע כי מזור אחד יהיה לו מהמוסד לביטוח לאומי. מזור הנקרא "דמי פגיעה בעבודה".
אולם דמי הפגיעה ישולמו לאותו אדם, לפי עמדת המוסד לביטוח לאומי, אך ורק לפי סכום השומה האחרונה ממס הכנסה המצויה בידי המוסד. שומה שבמקרה הטוב משקפת הכנסה של שנה קודמת, ובדרך כלל משקפת הכנסה שהיתה לאותו אדם לפני שנתיים ויותר. שהרי שומת מס הכנסה יוצאת רק בשנת המס שבה הוגש הדוח השנתי למס הכנסה, ובנוסף, עד קליטתה במוסד לביטוח לאומי, יכולים לחלוף עוד כמה חודשים לפחות.
דמי הפגיעה ישולמו לפי השומה לפיה שילם אותו אדם את מקדמות דמי הביטוח שלו, ללא קשר להכנסתו בפועל באותה שנה. וראו את האפליה החדה: מחד, אם לא נפגע בעבודה באותה שנה, לא יהסס המוסד לביטוח לאומי להוציא לאותו אדם הפרשי חיוב בדמי ביטוח לתשלום. מאידך, אם נפגע בעבודה באותה שנה, יקבל דמי פגיעה רק לפי המקדמות ששילם למוסד לביטוח לאומי בלבד.
הוראה זו, המצויה בתקנה 11 לתקנות הביטוח הלאומי (מקדמות), התשמ"ד-1984, קובעת חד משמעית כי מרגע שאדם נפגע בעבודה, תיחשב ההכנסה לפיה שילם את המקדמות על חשבון דמי הביטוח באותה שנת מס כהכנסתו הסופית לאותה שנה. הוראה זו מכונה "גמלה חוסמת". דהיינו, גמלת דמי פגיעה, חוסמת שינוי הכנסה באותה שנת מס, ללא קשר להכנסה בפועל שתדווח למס הכנסה. הוראה שמטרתה מניעת מניפולציות להעלאה מלאכותית של הכנסות, כדי לקבל דמי פגיעה מוגדלים.
בפסק דין שניתן ביום 13.5.2004, קבע בית הדין הארצי לעבודה בפרשת סיבוני (עבל 001295/01, חיים סיבוני נ' המוסד לביטוח לאומי), כי דמי פגיעה ישולמו לפי ההכנסה בפועל באותה שנת מס לפי הדיווח למס הכנסה. הוראת ה"גמלה חוסמת", למרות היותה קבועה בתקנות, אינה גוברת על הוראות חוק הביטוח הלאומי עצמו. מטרתה, קובע בית הדין, היא למנוע מניפולציות, כלומר להטיל נטל הוכחה על התובע, כי לא גרם באופן מלאכותי להעלאת הכנסותיו באותה שנת מס, במטרה להגדיל את דמי הפגיעה שיקבל. אולם אם המבוטח התובע יכול להוכיח כי הכנסותיו באותה שנת מס גבוהות יותר, יוכל לקבל דמי פגיעה לפי הכנסותיו הריאליות.
פסק דין זה, הקדים פסק דין נוסף של בית הדין הארצי לעבודה שניתן ביום 8.6.2004, בעניין מניעת קבלת גמלת הבטחת הכנסה, לאישה שעשתה שימוש ברכב של הגרוש שלה לצורך הסעת בנם המשותף ללימודים ולחוגים, כשהיא עצמה לא נהגה ברכב "מנהג בעלים". הוצאות הרכב הוצאו על-ידי הגרוש ולא היה ספק שהרכב שלו, בבעלותו ובשימושו הקבוע, כשהוא גר בנפרד מגרושתו ומבנם. בית הדין הארצי לעבודה קבע כי תקנה 10(ג) לתקנות הבטחת הכנסה, תשמ"ב-1982, הקובעת באופן כוללני שכל מי שברשותו רכב מנועי, לא יזכה כלל להבטחת הכנסה - אינה סבירה. בית הדין קבע כי על המוסד לביטוח לאומי לבדוק כל מקרה ותביעה לגמלה לגופה ולהפעיל שיקול דעתו לפי תכלית החקיקה.
נראה כי בית הדין הארצי לעבודה מתאים עצמו לקביעות דומות של בית משפט העליון, לפיהן קיימת היררכיה חוקתית, ולא ייתכן כי תקנה תימנע זכות שמקנה חוק. כל תקנה וכל חוק, לרבות תקנות והוראות חוק הביטוח הלאומי, נתונים לביקורת שיפוטית. יישום כל הוראה מותנה בהפעלת שיקול דעת לכל מקרה, לפי תכלית החקיקה. נזכיר לעניין זה את פס"ד קלס, פס"ד אינטרבילידנג, פס"ד מ.ל. השקעות ועוד, שקבעו דברים דומים אף לגבי הוראות פקודת מס הכנסה ותקנותיה.
לקביעות אלו משמעות רבה לאור העובדה שלא קיימת בחוק הביטוח הלאומי הוראת התיישנות, כך שכל הרואה עצמו נפגע עקב קביעה שרירותית של המוסד לביטוח לאומי לגבי תביעה לגמלה שהגיש, יוכל כיום להגיש בקשה מחודשת לגמלה או לתיקון תחשיב הגמלה שקיבל. הכול בתנאי שהתביעה המקורית עצמה הוגשה במועד.
___________________________________________________________
הכותב הוא עורך דין ורואה חשבון
