עוד טרם פורסמה החלטת היועץ המשפטי לממשלה, בעניין פרשת "האי היווני", וכבר התבשרנו כי העותרים הסדרתיים, מספר חברי כנסת הנוהגים לעתור לבג"צ השכם וערב, כבר מוכנים. הם כבר כתבו והכינו, הם כבר יודעים כי ההחלטה פגומה מן היסוד עוד טרם בכלל עיינו בה.
אין הם סומכים על עותרים ציבוריים אחרים ידועים ומוכרים, והם רוצים לרדוף אחרי הסנסציה ולקבל את זרקורי התקשורת בכל מחיר.
לדבריהם, אין מדובר חס וחלילה ברדיפת פרסומת לשמה, רחמנא לצלן, מדובר במאבק על "שלטון החוק" במובנו הטהור.
אין הם רואים צורך לשם כך אפילו לעיין בהחלטתו המזעזעת של היועץ המשפטי לממשלה, ממנה עולה תמונה מחרידה. פוליטיזציה מוחלטת בצמרת הפרקליטות הביאה לציד-אדם ממושך, לסימונם של אנשים, השמצות, הדלפות וסילופים שהביאו לערעור מוסרות השלטון בישראל. לנוכח שטיפת המוח המתוקשרת, כבר סברו רבים וטובים בציבור כי ראש הממשלה בחר להוריד התנחלויות על-מנת להמלט מ"התיק", שלא היה ולא נברא. דומה כי פעם נוספת מתברר, כי דווקא הריקבון הפוליטי הממאיר בצמרת הפרקליטות מסכן את הדמוקרטיה הישראלית יותר מכל חשדות שווא על שחיתות של אישי ציבור.
בשום מקום עלי אדמות אין פוליטיקאים בכירים מנסים להפעיל את מערכת המשפט כנגד יריבים פוליטיים בכל מחיר, ואין מדינה בעולם שיש בה אח ורע לתופעה בזויה ודוחה שכזו.
אפילו בארצות הברית, בה הקוטביות הדו-מפלגתית מעבירה לעיתים אנשים על דעתם, נזהרים חברי הקונגרס והסנאטורים מלהתערב בתהליכים משפטיים ולנהל את המאבקים הפוליטיים באמצעות חקירות פליליות.
אין מדובר רק בהפרה מבישה של עקרון הפרדת הרשויות, שכן אין לחברי הכנסת מה לחפש בבית המשפט העליון כמו שאין לשופטי בית המשפט העליון מה לחפש בכנסת, מדובר בתופעה חמורה פי כמה. אותם "עותרים מקצועיים" כבר תרמו תרומה מכרעת לחיים הציבוריים במדינת ישראל. האחד כינה את גדול הדור בשם "שיכור" והשני מצפה מן הסתם שעמיתיה של פרקליטת המדינה לשעבר, בבית המשפט העליון, שניהלו מערכה כה נאה למען בחירתה, ייחלצו לעזרתה ויכו ביועץ המשפטי ובראש הממשלה כאחד.
מדובר כאן על מסר שלילי וחמור המשדרים אותם צדקנים לציבור בישראל, לפיו, במדינתנו המשוסעת, המקוטבת והמפולגת, החצויה בוויכוחים אידיאולוגיים, אין מדובר בוויכוח פוליטי רגיל, אין מדובר ביריב פוליטי מדובר באויב פוליטי - הצד שכנגד הינו אויב וכנגד אויב נלחמים בכל האמצעים, הכל כשר, אויב צריך לאבד, להרוס ולהשמיד. רצוי כמובן לגרום לו להפסיד בבחירות דמוקרטיות, אבל אם זה לא הולך, נחסל אותו ציבורית באמצעות הליכים פליליים לסוגיהם. דומה, כי אמירתו של מנחם בגין המנוח כי מתנגד פוליטי הינו לעולם יריב ולא אויב, נשתכחה מהם.
גישה פסולה זו יש בה וכפי הנראה, כדי להסביר מדוע לוותה כהונתם של שלושת ראשי הממשלה האחרונים במדינת ישראל באין קץ של חקירות פליליות. האם באמת החיים הציבוריים במדינת ישראל מושחתים יותר מאשר במקומות אחרים? או שמדובר בטירוף מערכות פוליטי המלווה בהסתה ובדמגוגיה מסוכנת מצד מספר חברי כנסת שאינם יודעים גבולות.
העמדת היריב הפוליטי בתור אויב טוטאלי אשר יש להילחם בו בכל דרך, הינה גישה בזויה ומסוכנת המצעידה את הדמוקרטיה הישראלית אלי פי פחת.
כל אזרח בישראל, צריך לשמוח על כך שראש ממשלתו (ולא חשוב מאיזו מפלגה) נחלץ מהעמדה לדין ולא לשאוף כי ראש הממשלה יסולק מתפקידו באמצעות כתב אישום. מי שמערער על-כך רשאי כמובן לפנות לבג"צ, אולם ישנם מספיק גורמים שיעשו זאת בלי מעורבות דוחה של חברי הכנסת רודפי פרסומת, נטולי גבולות ואכולי הרס עצמי. עליהם להשאיר לרשויות המוסמכות ולמערכת המשפטית למלא את תפקידם ולא לנסות להטותה לכיוון כזה או אחר בקריצת עין.
מן הראוי היה לנוכח חומרת תופעה מדאיגה זו, כי המחוקק יגדיר מחדש בחוק את עיקרון הפרדת הרשויות במדינת ישראל ויאסור על חברי הכנסת לעתור לבג"צ כעותרים ציבוריים, אלא במקום שבו נפגע אינטרס אישי שלהם, ומנגד ימנע גם מהשופטים להופיע בכנסת, שכן לתופעה ההרסנית של חברי הכנסת העותרים אין אח ורע בשום מקום אחר בעולם.
___________________ הכותב הינו עורך דין וחבר הוועד המרכזי בלשכת עורכי הדין.