השבשבת של לפיד

הטענות

שר המשפטים יוסף (טומי) לפיד, החל השבוע להטעות אפילו את עצמו. לפיד יצא מגידרו כדי לגונן על עדנה ארבל, שאת מועמדותה ומינויה לכהונת שופטת כפה על הציבור. תוך-כדי כך עיוות וסילף הפרסום שלנו כאן [ראו קישור], הציג טיעונים שלא ממן העניין, וגם עשה "היפוך" לאחור בניסיון להדוף טענות שכלל לא נטענו. המדובר, הפעם, בדיווח הכוזב לכאורה שמסרה ארבל לוועדה לבחירת שופטים (מאי 2004), תגובה שניתנה בעקבות חשיפות שלנו כאן, תלונתו של ח"כ שאול יהלום, החבר בוועדה, ופרסומים שונים, לרבות זה של עורך מעריב, אמנון דנקנר ("צלם בהיכל"). הטיעון שהציג יהלום: אין למנות את ארבל לכהונת שופטת, בשל מעורבותה בתפירת תיק ליעקב נאמן (ב-1996). נאמן זוכה בבית משפט השלום בתל אביב, מאותו אישום שייחסה לו ארבל: מסירת מידע כוזב בתצהיר שהגיש לבית המשפט העליון. אך גם עכשיו, לאחר הזיכוי, פרשה זו, ובמיוחד אופן הגשת כתב האישום נגדו, מעוררים שאלות קשות. הנשיא אהרן ברק והשר לפיד בדקו נושא זה. כך לפחות טענו. בעקבות הבדיקה שנערכה הגיע לפיד למסקנה כי אכן "תפרו תיק" לנאמן. לפיד גילה דעתו בפני כמה ממקורביו, וגם בפני חברי הוועדה לבחירת שופטים, ואף אמר: מי שתפר את התיק הוא היועמ"ש אז, מיכאל בן-יאיר, ולא ארבל. לפיד סמך על הדיווח שמסרה ארבל לוועדה, שבו מסרה: "ההחלטה על הגשת כתב האישום התקבלה על-ידי היועץ המשפטי לממשלה (דאז), על דעתי". רוצה לומר: בן-יאיר הוא שהוביל את ההחלטה, וזאת עשה אומנם על-דעתי, פרקליטה זוטרה שכמותי.

הדיווח

ארבל ביקשה להרחיק עצמה מאותו אירוע, ולהעמיס את האחריות לכך על בן-יאיר, הבכיר ממנה. באותו שלב ידעה היטב: המינוי עלול להיות בסכנה, אם יתגלה מה היה רב חלקה בהעמדה לדין. לכן נדחקה ארבל למסירת דיווח כוזב, העומד בסתירה לדיווח שנמסר מטעמה (12.11.96): "בעקבות הממצאים שעלו מחומר החקירה, ולאחר שקיימה התייעצויות בדבר עם בכירים בפרקליטות, הגיעה פרקליטת המדינה למסקנה, על-דעתו של היועץ המשפטי לממשלה, כי יש מקום, לכאורה, להגשת כתב אישום נגד יעקב נאמן בעבירות... על כך נמסרה הודעה למשיב 4 [נאמן, י.י.]. כן הודע לו על זכותו לשימוע בפני פרקליטת המדינה". הנה כי כן: מההודעה הנ"ל עולה בבירור: ארבל היתה הכוח המניע. היא שהחליטה, היא שהזמינה לשימוע (אותו דחה נאמן). ההחלטה התקבלה אומנם על דעתו של בן-יאיר, כראש התביעה, אך עובדה היא כי את ההחלטה היא שקיבלה. אישית. למרות זאת, בדיווח לוועדה הרחיקה ארבל את עצמה מסיפור זה - במקום להודות, למצער, מה רב היה חלקה. בכך "קנתה" את קולם של לפיד וברק ושל כמה נוספים מחברי הוועדה. פרשה זו מחמירה במיוחד נוכח גילוייו של בן-יאיר, אותם חשפנו כאן. מתברר, כי זמן קצר לאחר שהתקבלה החלטה העקרונית בעד העמדה לדין של נאמן, עורר בן-יאיר ספקות. הוא שיתף בכך את התובעת בתיק, עו"ד רות דוד, ואת עו"ד משה לדור. גורמים נוספים ידעו על כך היטב. בן-יאיר אמר אותה עת, כי לאור תוצאות החקירה, יש להסתפק בהודעה לבית המשפט העליון, לפיה: אומנם נתגלו ממצאים חמורים אך אין מקום להגשת כתב אישום. בן-יאיר מסר לנו, ועל כך חזר גם במכתבו ללפיד ולנשיא ברק [ראו קישור], כי זמן קצר לאחר שגילה עמדתו והודיע כי בכוונתו לקיים דיון נוסף (שבו תינתן החלטה סופית, לדידו, נגד הגשת כתב אישום), הוא התבקש על-ידי ארבל ועו"ד משה לדור לצאת "ממעגל מקבלי ההחלטה". הטיעון שהועלה בפניו: כיוון שנאמן טוען שהחקירה נפתחה בגלל סכסוך אישי ביניכם (אז פורסמו ידיעות על כוונת נאמן, שר המשפטים החדש, להדיחו מתפקיד היועמ"ש), כדי שלא תיקח חלק בהחלטות. בן-יאיר מגלה, כי הוא רטן על כך, אך לא היתה לו ברירה והוא יצא ממעגל מקבלי ההחלטה. מי שנכנס לנעליו, למעשה, היתה ארבל. היא שכינסה את הצוות, היא שהחליטה סופית על ההעמדה לדין, והיא שחתמה על כתב האישום. התוצאות ידועות.

התרגיל

השבוע ניסה לפיד - שקידם בלהט מוזר את מועמדות ארבל לעליון - לבלבל אותנו על חצאי אמיתות. תרגיל הטעיה פשוט ניסה השר לעשות. ביום ב' הוא יצא במפתיע מהדיון בוועדת חוקה ומשפט, שלף שני ניירות: מכתב מאת ארבל אל בן-יאיר, מיום 30.10.96, שבו מודיעה לו ארבל על "ההחלטה שהתקבלה בלשכתך..."; וכן טיוטת כתב אישום, ועליה מה שנחזה להיות תיקונים בכתב ידו של בן-יאיר. לעיתונאים אמר לפיד, על-סמך ניירות אלה, כי לאור זאת אין לטעון שבן-יאיר לא היה מעורב בהעמדת נאמן לדין. לפיד, פופוליסט משופשף שכמותו, ידע היטב למי הוא מכוון: חלק מהעיתונאים המכירים את העובדות, משרתים גם עתה ככתבי חצרה של ארבל; חלק אחר לא מכירים את העובדות, ולכן קל להם להאמין לדבריו של לפיד. אחרי הכל, מדובר בשר משפטים שאין לו, לכאורה, סיבה לחפות סתם כך על ארבל. למען הקוראים נביא את העובדות כהוויתן: - איש לא אמר שבן-יאיר לא היה מעורב בקבלת ההחלטה. בן-יאיר היה מעורב בהחלטה, בשלביה המוקדמים, מתוקף תפקידו כיועמ"ש. לכן אין להכחיש מה שלא נטען; - השאלה והבעיה אינה בן-יאיר, בין שאמר אמת (והוא אמר אמת) ובין אם לאו. הבעיה היא ארבל: היא שמסרה מידע כוזב לוועדה, לפיו בן-יאיר הוא שקיבל את ההחלטה, וכאילו היא היתה רק "סטטיסטית" בפרשה זו. הדיווח שלה לוועדה עומד בסתירה חמורה לדיווח שנמסר בשעתו, מטעמה, לבית המשפט העליון; - העובדה שלפיד ממשיך לגונן על ארבל, מבלי לבדוק את העובדות, הינה מדאיגה. אחרי הכל: מדובר בשר משפטים המכהן כיו"ר הוועדה, הוא שקובע מה יובא לדיון, ובכוחו לטרפד דיון בנושא זה גם בוועדה עצמה. לפיד מתבצר בהחלטתו המוזרה, במקום לפעול לטובת האינטרס הציבורי ולברר: האם בן-יאיר מעליל עלילה או שארבל שיקרה לוועדה.

העדות

ועוד גילוי בפרשה זו: עם פרסום גרסתו של לפיד, הועלתה טענה לפיה בן-יאיר בודה עתה גירסה כדי להביא להדחתה של ארבל. בבדיקה שערכתי מתברר, כי גרסתו של בן-יאיר נכונה היא. משיחות שקיימתי בנושא עם גורמים שהיו עדים לאותם אירועים, עולה כי אכן - בן-יאיר נאלץ לצאת ממעל מקבלי ההחלטות. הגילוי החדש שאותו אנו חושפים כאן: בן-יאיר גילה זאת כבר ביום 16.2.00, בעדות שמסר בבית המשפט השלום בירושלים, במסגרת קובלנה פלילית שהגיש נגדו דוד אפל. אלא שאז לא נודע הדבר ברבים. הנה מקצת מדבריו, שנאמרו בתשובה לחקירתו הנגדית של עו"ד דרור חטר-ישי: "בשלב מסויים, בשלב די מתקדם, נדמה לי שזה היה לקראת סוף חודש ספטמבר [1996, י.י.], לפני שפרקליטת המדינה החליטה להגיש כתב אישום, ועוד למעשה לפני שהושלמה החקירה, כי היתה השלמת חקירה, גם לאחר קבלת החלטתה. אני קיבלתי את ההחלטה לצאת ממעגל מקבלי ההחלטה בעניין הזה. נתקיים דיון, שבו אני חייב לומר שהיו דעות לכאן ולכאן, לא משום שסברו שיעקב נאמן לא הגיש תצהיר כוזב לבית המשפט, אלא משום שסברו שיתכן שבית המשפט יקבל את הדברים שהדבר נעשה בתום לב, ולכן הוא יזוכה. ואני נטיתי יותר לדעה הזו, והחלטתי לצאת ממעגל ההחלטה. אבל מבחינה משפטית אמרתי כבר אז לפרקליטת המדינה שאם תחליט להגיש כתב אישום נגד השר יעקב נאמן אז אני אומר, וכך אמנם זה היה, שכתב אישום כזה הוגש על דעתי ובהסכמתי".