בני זוג יהודים נישאו זה לזו כדת משה וישראל, ולאחר 22 שנות נישואין התגרשו זה מזו בגט פיטורין. בעת הגירושין חתמו הצדדים על הסכם גירושין כולל, אשר אושר וקיבל תוקף של בית הדין הרבני (להלן: בית הדין). בהסכם הגירושין הוסדרו, בין היתר, מזונות בן הצדדים. על-פי ההסכם התחייב האב לשלם לבנו מזונות עד הגיעו לגיל 22.
לאחר הגירושין נישא האב בשנית ונולדו לו שלושה ילדים נוספים. לאחר לידת הילד השלישי, טען האב כי לאור המזונות הגבוהים אותם הוא משלם לבנו הראשון, הוא אינו מצליח לכלכל בכבוד את שלושת ילדיו הקטינים. לאור זאת עתר האב לבית הדין האזורי בבקשה להפחתת דמי המזונות, עליהם הסכים כאמור בהסכם הגירושין. לאחר בדיקת טענות הצדדים, קבע בית הדין שאין מקום להפחתת המזונות ולפיכך דחה את בקשת האב. על פסק דינו זה של בית הדין הגיש האב ערעור לבית הדין הרבני הגדול בירושלים, שדחה אף הוא את עתירתו.
כמפלט אחרון, פנה האב לבית המשפט לענייני משפחה (להלן: בית המשפט) ובעתירתו חזר על בקשתו להפחתת סכום המזונות. יוער, שהעילות עליהן הסתמך האב בבית הדין שונות מהעילות עליהן הסתמך בבית המשפט. בעוד, שבבית הדין הסתמך האב על "שינוי נסיבות", הרי שבבית המשפט הוא הסתמך על היות הבן "מורד" ועל עילה חוזית - הפרת הסכם.
ב"כ הבן ביקש מבית המשפט לדחות על הסף את תביעת האב, בין היתר, מחוסר סמכות עניינית, הואיל ועל-פי "כלל הסמכות הנמשכת", הסמכות נתונה לבית הדין שאישר את הסכם הגירושין ודן בתביעות האב לביטול או הפחתת המזונות. הווי אומר, משפסק בית הדין ופסק דינו אושר בבית הדין הרבני הגדול, כל שינוי בשיעור גובה המזונות הוא בסמכותו של בית הדין. בית המשפט דחה את טענת ב"כ הבן בקובעו כי לאור המגמה החדשה שהתפתחה בפסיקת בית המשפט העליון, אין הבן מחויב להסכם שנכרת בין הוריו ושבו נקבעו מזונותיו, והוא יכול לפנות לערכאה אזרחית, כמו לערכאה רבנית והכל לפי רצונו, ובמקרה כזה לא חל "כלל הסמכות הנמשכת".
עם כל הכבוד, לעניות דעתי בית המשפט טעה והיה עליו לדחות את תביעת האב. עיון מעמיק בהלכות שקבע בית המשפט העליון בדבר סמכות שיפוט בכלל וסמכו נמשכת בפרט, מלמד כי ישנם שני תנאים מצטברים שבהתמלאם קונה ערכאת שיפוט סמכות נמשכת. התנאי האחד, האם קנתה ערכאת השיפוט סמכות מקורית קרי, ראשונית. התנאי השני, האם התביעה החדשה הנה תביעה לביטול או שינוי של החלטה קודמת, וזאת עקב שינוי שחל בנסיבות שההחלטה הראשונה יסדה עצמה עליהן. עקרונות אלו נקבעו על-ידי כב' השופט חשין בבג"צ 6103/93, סימה לוי נ' ביה"ד הרבני הגדול בירושלים ואח', פ"ד מח(4) 591 (להלן: עניין לוי). על עקרונות אלו חזרה כב' השופטת ביניש בבג"צ 9539/00, איתן נ' ביה"ד הרבני האזורי ירושלים, פ"ד נו(1) 125 (להלן: עניין איתן). ושוב בבג"צ 8578/01, חליווה נ' חליווה ואח', פ"ד נו(5) 634 ( להלן: עניין חליווה).
להמחשת הדברים, יפים דבריה של כב' השופטת ביניש בעניין איתן:
"ככלל, קובע עקרון הסמכות הנמשכת כי מקום בו פסק בית הדין מכח סמכות מקורית בעניין בעל אופי מתמשך, ימשיך הוא להחזיק בסמכות כדי להכריע בהתדיינות נוספות שתהיינה בין בעלי הדין באותם העניינים. עקרון זה מהווה חריג לכללי הסמכות הראשונית ונותן הוא ביטוי לחובת הכיבוד ההדדי החלה על רשויות השיפוט בינן לבין עצמן … מעיקרו נועד עקרון הסמכות הנמשכת להקנות סמכות לביטולה או לשינויה של החלטה קודמת, עקב שינוי שחל בנסיבות שההחלטה הראשונה יסדה עצמה עליהן".
סמכויותיו של בית הדין כערכאת שיפוט הפועלת מטעם המדינה מוסדרות בחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), התשי"ג - 1953 (להלן: חוק שיפוט בתי דין רבניים). מכח חוק זה קונה בית הדין שני סוגי סמכויות: סמכות יחודית מכח סע' 3 לחוק וסמכויות מקבילות מכח סע' 9 לחוק. סמכויותיו אלו של בית הדין הרבני הן סמכויות מקוריות - ראשוניות, לדון בנושא מסויים ולהמשיך ולדון בו עד לסיומו.
כידוע, בית הדין קונה סמכות שיפוט מקורית - ראשונית, בענייני מזונות מכח סע' 9 לחוק שיפוט בתי דין רבניים. הלכה פסוקה היא, שהחלטות במזונות על פי עצם טיבן נתונות הן לשינוי. משמע, שתביעת מזונות היא תביעת בעלת אופי מתמשך.
ודוק: על-מנת שבית הדין יקנה סמכות נמשכת בעניין מסוים, הרי שאותו עניין צריך לעלות בפניו באופן מפורש. במה דברים אמורים? טול למשל מקרה בו בעל יגיש נגד אישתו תביעה רכושית בבית הדין והאישה תסכים להתדיין בפני בית הדין בעניין זה, הרי שבית הדין קונה סמכות מקורית - ראשונית, לדון בעניין זה מכח סע' 9 לחוק שיפוט בתי דין רבניים. שער בנפשך, כי במהלך הדיון בחלוקת הרכוש, מגיעים בני הזוג להסכם כולל, המסדיר מלבד את ענייני הרכוש, גם את ענייני החזקת הילדים ומזונות.
לימים מתעוררת בעיה ואחד הצדדים רוצה לשנות את שנקבע בהסכם בעניין המזונות או החזקת הילדים. במקרה כזה על בית המשפט לבדוק קודם כל האם קנה בית הדין סמכות שיפוט מקורית - ראשונית, בעניין שלגביו נתבע השינוי. התשובה לכך תהיה שלילית. הסיבה לכך היא, שבית הדין קנה סמכות מקורית - ראשונית, רק בנושא הרכוש שבין בני הזוג. נושא המזונות והחזקת הילדים אמנם נכלל למעשה בהסכם אותו אישר בית הדין, ברם, הוא לא עלה בפניו לדיון מלכתחילה. לאור זאת, לא מתקיים התנאי הראשון ולכן אין בתביעה לשינוי גובה מזונות או החזקת ילדים במקרה כזה סמכות נמשכת לבית הדין. והצד התובע, יכול להגיש את תביעתו בערכאה האזרחית, קרי, בית המשפט.
יודגש, כי פרשנות כזו מתחייבת אף לאור פסק דינה של כב' השופטת ביניש בעניין חליווה. במקרה זה נחתם הסכם בין בני זוג בו הוסדרו מלבד ענייני הרכוש גם עניין החזקת הילדים ומזונותיהם. ההסכם קיבל את אישורו של בית המשפט. לימים, הגישה האישה תביעה לשינוי גובה המזונות בבית הדין דווקא ולכן התעוררה שאלת הסמכות. לדעת ב"כ הבעל, קנה בית המשפט סמכות נמשכת בעניין זה, עת אישר את ההסכם בין בני הזוג שכלל כאמור, בין היתר, את עניין המזונות. בהחלטתה כתבה כב' השופטת ביניש בעמ' 640 - 641, כדלהלן:
"הרי בנסיבות העניין אין באישור ההסכם כפסק דין על-ידי בית המשפט לענייני משפחה, כדי להקנות לו סמכות נמשכת לדון בסוגיה. ככלל, דוקטרינת הסמכות הנמשכת חלה על-פי מהותה ותכליתה במצבים בהם בית המשפט דן ופסק מכח סמכות מקורית לגופה של סוגיה בעלת אופי מתמשך, כך שמן הראוי שימשיך להחזיק בסמכותו בהתדיינות נוספת בין בני הזוג באותה סוגיה" [ההדגשה שלי - י.ש].
ובהמשך שם, היא מוסיפה:
"זאת ועוד: עקרון הסמכות הנמשכת נועד מעיקרו להקנות סמכות לשינויה או לביטולה של החלטה קודמת, עקב שינוי שחל בנסיבות שההחלטה הראשונה יסדה עצמה עליהן".
מחד גיסא, מדובר כאן בתביעה לשינוי מזונות שהיא לדעת השופטת המלומדת, תביעה שמעצם טיבה וטבעה בעלת אופי מתמשך. כך גם, דומה שבית המשפט קנה סמכות מקורית - ראשונית בנושא זה והמוקנית לו מכח סע' 3 א' לחוק בית המשפט לענייני משפחה, התשנ"ה - 1995. אולם, מאידך גיסא, קובעת השופטת המלומדת, כי אין באישור ההסכם כפסק דין על-ידי בית המשפט כדי להקנות לו סמכות נמשכת לדון בסוגייה.
הדברים לכאורה סותרים. אלא שהמעיין בדברי השופטת המלומדת יגלה כי נסיבות העניין עליהן היא רומזת הן, שהתביעה המקורית שהוגשה לבית המשפט הינה תביעה רכושית ולא תביעת מזונות. משכך, לא מתקיים כלל הסמכות המקורית-ראשונית לסוגיית המזונות, ולכן בית המשפט אינו קונה סמכות נמשכת בסוגייה זו, על אף שמדובר בעניין מתמשך מעצם טיבו וטבעו, ועל אף שמדובר בתביעה לשינוי. רמז להבחנה זו, מצוי בדבריה של השופטת המלומדת בעמ' 640:
"בעניין שלפנינו, בעת הגשת ההסכם לאישורו של בית-המשפט לענייני משפחה, לא היתה תלויה ועומדת בפניו תביעה למזונות האישה. כמו כן, לא נערך בבית-המשפט לענייני משפחה דיון לגופן של הסוגיות הממוניות והכספיות הנכללות בהסכם בין בני-הזוג, וההסכם אושר כלשונו כפי שנוסח על-ידי באי-כוח הצדדים. בהתחשב בכך, אין באישור ההסכם כפסק-דין לפי סעיף 2(ב) לחוק יחסי ממון ולפי סעיף 3(ג) לחוק בית המשפט לענייני משפחה, כשלעצמו, כדי להקנות לבית-המשפט סמכות דיון נמשכת בסוגיה" [ההדגשה שלי - י.ש].
מן הכלל אל הפרט:
על-פי עובדות המקרה שהובא בתחילת המאמר חתמו בני הזוג על הסכם גירושין, אשר אושר וקיבל תוקף של פסק דין בבית הדין. במסגרת ההסכם נקבעו, בין היתר, מזונות הבן. יודגש, כי במקור הוגשה בפני בית הדין תביעה לגירושין שנושא מזונות הילדים כרוך בה. לאור זאת, מתקיים התנאי הראשון, לפיו קונה בית הדין סמכות מקורית-ראשונית לדון בסוגיית המזונות.
כאמור, סוגיית המזונות הינה סוגיה שמעצם טיבה וטבעה היא בעלת אופי מתמשך. זאת ועוד, התביעה שהוגשה לבית המשפט היא תביעה לשינוי גובה המזונות שנקבע בהסכם. כך גם, תביעה זו לשינוי הוגשה לאור שינוי נסיבות שההחלטה הראשונה יסדה עצמה עליהן.
לאור כל זאת, אין מנוס מהקביעה כי בית הדין קנה סמכות נמשכת לדון בתביעת האב להפחתת המזונות, ומשכך על השופט המלומד היה לדחות את התביעה שהוגשה לבית המשפט.
ברצוני להעיר הערה נוספת בדבר נימוקו של השופט המלומד בדבר קבלת התביעה. כאמור, לדעת השופט הנכבד, כיום לאור המגמה המתפתחת בפסיקת בית המשפט העליון, כלל הסמכות הנמשכת אינו חל כלפי ילד במקום בו נכרת הסכם גירושין בין האב לאם ובו נקבעו, בין היתר, מזונות הילד. [ראה בעניין זה למשל, ע"א 411/76,שר נ' שר, פ"ד לב(1) 449; ע"א 756/77, חטב נ' חטב, פ"ד לב(2) 470]. דא עקא, בכל פסקי הדין של בית המשפט העליון, מדובר במקרים בהם הילד עצמו, בניגוד להוריו, אינו מחוייב למה שהוריו קבעו עבורו בהסכם כיוון שלא היה צד להסכם. לכן, הילד עצמו יכול להגיש תביעה לשינוי גובה המזונות לערכאה הרבנית או לערכאה האזרחית לפי בחירתו. ברם, במקרה שבפנינו אבי הילד, שהיה צד להסכם, הוא זה שמגיש את התביעה לשינוי גובה המזונות.
אי לכך, הוא מחויב להסכם ולגביו חל עקרון הסמכות הנמשכת.
אין ספק, כי פסק דינו של השופט המלומד נובע מהמגמה הקיימת כיום בבית המשפט לענייני משפחה, לפיה יש לצמצם ככל שניתן בסמכות בית הדין הרבני, סמכות שניתנה לו על-ידי המחוקק. לכן, לעניות דעתי, כל עוד לא תהיה חקיקה מוסדרת בעניין זה, אנו נהיה עדים לצימצומים נוספים של סמכותו של בית הדין, אף אם הם בניגוד לסמכות שהוקנתה לו על-ידי המחוקק.
__________________________
הכותב הנו מרצה באוניברסיטת בר אילן, ושותף בכיר במשרד קורץ, שיבר ושות'.
