ונתחיל בחדשות (ענבל אביב, מחלקה ראשונה): שר החוץ ושר המשפטים תקפו זה את זה במילים חריפות בישיבת הממשלה השבועית (יום א', 27.6.04).
במהלך דיון על מצבו של העם היהודי בתפוצות, ודיון בדוח של המכון לתכנון מדיניות העם היהודי, שלפיו המדיניות של ממשלת ישראל משפיעה לרעה על יהודי העולם, אמר השר לפיד כי "לא ייתכן שאין שוויון בישראל בין האורתודוכסים לבין הרפורמים והקונסרבטיבים. 85% מהיהודים בארה"ב, שהם רפורמים וקונסרבטיבים, מתרחקים מישראל כי בארץ לא מכירים ברבנים שלהם". השר שלום אמר בתגובה: "כל פעם שמדברים על נושאים יהודיים אתם באים עם ההתקפות שלכם על היהדות".
השר לפיד לא נשאר חייב והטיח בשלום: "אתה אנטישמי". שלום בתגובה: "אני אנטישמי? אתה גזען!". לאחר חילופי דברים אלו, חזרו השרים מדבריהם.
ראש הממשלה, אריאל שרון, התייחס אף הוא לדוח ואמר: "ניתן לחיות כיהודי רק בישראל... העלייה היא היעד המרכזי של המדינה".
מוזר מאד. כמעט אלפים שנה מתקיים לו עם ישראל בלי מדינה ויהודים נשארו יהודים בלי קשר למקום בו חיו. עכשיו השתנה משהו לדעת ראש הממשלה, ורק ב(מדינת) ישראל ניתן לחיות כיהודי. האמנם? מה קרה? מה בדיוק השתנה? גם עצם הקביעה הזאת נשמעת מוזרה משהו במציאות הקודרת של חיי היהודים במדינת ישראל.
לדעת שר המשפטים, ה-"רפורמים והקונסרבטיבים, מתרחקים מ(מדינת) ישראל כי בארץ לא מכירים ברבנים שלהם". האמנם? ואולי לא מכירים ברבנים שלהם כי הם מתרחקים ומרחיקים את צאן מרעיתם מ(עם) ישראל?
יותר ויותר מתחזק הרושם שאצל רבים מאיתנו שורה בלבול קל בין 'עם ישראל' לבין 'מדינת ישראל'. יותר ויותר נראה בבירור כי יש אסכולה הגורסת שמדינת ישראל החדשה הנה תחליף נאות לעם ישראל ההיסטורי והנצחי. אחרת - לא ניתן להבין את הציטוטים הנ"ל שדווחו בהרחבה בתחילת השבוע בו אנו קוראים בתורה על יחודו של עם ישראל מנקודת מבטם של בלק ובלעם הגויים.
מַה-טֹּבוּ אהָלֶיךָ יַעֲקב מִשְׁכְּנתֶיךָ יִשְׂרָאֵל:
פסוק זה הנו הפסוק הפותח את הסדרה השלישית של ברכות בלעם לישראל, לאחר שהגיע למסקנה (במדבר כד) כִּי טוֹב בְּעֵינֵי ה' לְבָרֵךְ אֶת-יִשְׂרָאֵל וויתר על נסיונותיו לקלל. מסתבר לומר כי בפסוק זה יש מעין הסבר של בלעם לעובדה שלא ניתנה לו הזדמנות לקלל את ישראל; התבוננות בפסוק זה אולי תסייע לנו בהבנת מצבנו בפועל מול המצב שזיהה בלעם ועליו אמר: מַה-טּבוּ אהָלֶיךָ יַעֲקב מִשְׁכְּנתֶיךָ יִשְׂרָאֵל:
ננסה להבין מה ההבדל בין אהָלֶיךָ לבין מִשְׁכְּנֹתֶיךָ ובין יַעֲקב לבין יִשְׂרָאֵל, ואולי זה יעזור לנו להבחין גם בהבדל שבין עם ישראל לבין מדינת ישראל.
(מדרש רבה) מַה-טּבוּ אהָלֶיךָ יַעֲקב, זה אוהל מועד שבמדבר ושבשילה ובנוב וגבעון. אבל מִשְׁכְּנתֶיךָ יִשְׂרָאֵל - היינו בית המקדש שבירושלים.
(לקוטי תורה) והעניין, כי אהל מועד נקרא דירת עראי של הקב"ה אבל המקדש שבירושלים היה דירת קבע.
וכך הוא בחינת יעקב ובחינת ישראל; כי בעלי עסקים נקראים יעקב וכשהם קובעים עתים לתורה - נק' דירת עראי. אבל ת"ח שעוסקים תמיד בתורה בקביעות - נקראת תורתם דירת קבע וזהו (תהלים ע"ח) וַיָּקֶם עֵדוּת בְּיַעֲקב וְתוֹרָה שָׂם בְּיִשְׂרָאֵל. שבחינת התורה עצמה שהיא חכמה עילאה, הנקרא 'היכלא עילאה דקוב"ה' שאור אין סוף ברוך הוא שורה שם בתמידות - הוא מתגלה בבחינת ישראל; אבל בחינת עדוּת - אינו רק הארה מבחינת חכמה עילאה, כענין 'נובלות חכמה', הוא נמשך בבחינת יעקב ולכן נק' דירת עראי.
כלומר, בחינת 'עדות' זו ההתמודדות היומיומית לחיות כיהודי ולשמור מצוות מעשיות, תוך התגברות על כל הפיתויים לעבור על מצוות לא תעשה ועל העצלות המונעת קיום מצוות עשה; זוהי מדרגת 'יעקב' שהיא שלב ביניים בדרך אל בחינת התורה-ישראל.
בחינת 'תורה' זה לנהל את כל מהלך החיים על פי התרה עד שאין שום הבחנה בין נטיות טבעיות של האדם לבין דרישות התורה - כי הכל מתנהל על פי התורה, וזוהי מדרגת 'ישראל'.
קצת עצוב לחשוב עד כמה אנחנו רחוקים ממדרגה זו.
הִשָּׁמְרוּ לָכֶם פֶּן-יִפְתֶּה לְבַבְכֶם
נראה כי הנחת היסוד הרווחת אצלנו היא שעצם קיומה של ישות הנקראת 'מדינת ישראל' מביאה את עם ישראל אל תכליתו; כאילו לא משנה מה נעשה או לא נעשה - קיומנו מובטח לנצח, שהרי בחינת '(מדינת) ישראל' היא מדרגה של קבע. ומכאן ואילך צריכים לגור במדינת ישראל, פשוט כדי להשתייך לעם ישראל. האם צריכים להוכיח כי אין זו דרכו של משה רבנו, דרך התורה, אלא דרכו של בלעם? הבה נראה:
(דעת זקנים) משל דמשה ודבלעם למה הדבר דומה - לבן מלך שיש לו שני שרים, אחד אוהבו ואחד שונאו; האוהב אומר לו 'בני הזהר שלא תעשה עבירה, שאביך מלך ודיין ואם ישמע - לא יחוס עליך אלא יהרגך'; והשונא אומר 'עשה כל תאות לבך כי המלך - אביך, ואינך ירא משום דבר'.
כך, משה האוהב אמר לישראל הִשָּׁמְרוּ לָכֶם פֶּן-יִפְתֶּה לְבַבְכֶם, וכתיב וְחָרָה אַף-ה' בָּכֶם וגו' (דברים יא) אבל בלעם השונא אמר להם מַה-טּבוּ אהָלֶיךָ יַעֲקב מִשְׁכְּנתֶיךָ יִשְׂרָאֵל; [כאילו יעץ להם] עשו כל תאות לבבכם; כי לאומות עושה כל הרעה שגזר עליהם שנא' לֹא אִישׁ אֵל וִיכַזֵּב; אבל בכם שאתם בניו, אם גזר רעה - הַהוּא אָמַר וְלֹא יַעֲשֶׂה וְדִבֶּר וְלֹא יְקִימֶנָּה: (במדבר כג)
דומה, כי שלא מדעת אימצנו לנו את דרכו של בלעם (=בלי עם) הקוסמופליט; הוא טוען שאין לנו שום צורך לשמור על המאפיינים היחודיים לעם ישראל, שכן קיומנו מובטח לנצח בלא תלות במה שנעשה או לא נעשה. הקיום הגשמי מובטח, טוען בלעם, כי כך הבטיח הבורא יתברך לאבותינו הקדושים אברהם יצחק ויעקב.
אלא שעל-פי התורה, הגם שמובטח לעם ישראל בית גשמי בארץ ישראל - הנה עיקר הבית הוא רוחני, והבית הגשמי הנו רק השתקפות של הבית הרוחני. כדי שיתקיים הבית הגשמי - צריכים לתחזק היטב את הבית הרוחני. זוהי דרכו של משה רבנו, דרך התורה.
קיומו לאורך זמן של הבית הגשמי - מותנה בתיחזוקו וטיפוחו של הבית הרוחני; אבל קיומו של הבית הרוחני אינו מותנה בהימצאות פיזית בבית הגשמי, בארץ ישראל. אלפי שנים התקיים הבית הרוחני בריחוק פיזי מן הבית הגשמי וימשיך להתקיים.
עַמִּי מֶה-עָשִׂיתִי לְךָ וּמָה הֶלְאֵתִיךָ עֲנֵה בִי
(לקוטי תורה) שהתורה נקראת (...) בית כמו ששכתוב "אל תקרא 'בָּנַיִך' אלא 'בוניך'; (...) כשעוסק בתורה בקביעות נקרא בּוֹנָיִך.
כשעוסקים בתורה, כלומר מנהלים את החיים על-פי התורה בלי הנחות, זה נקרא לבנות בית ברוחניות.
אצלנו מסתפקים בבית הגשמי ואפילו טוענים שהבית הרוחני הנו גבנון שיש להפטר ממנו, ורק בקושי אפשר לסבול את נוכחותם של הדבקים בו. הם שריד לעולם מיושן, עולם בו התורה ניהלה את חיי עם ישראל; כעת אנו חיים בעולם חדש בו מדינת ישראל אמורה לנהל את חיי עם ישראל, והיא זו שתקבע מי שייך לעם הזה ומי לא.
דומה כי קו ישר עובר בין השקפת העולם ה"חדשנית" הזאת לבין הגישה הקובעת שהמדינה אמורה להכנס לצלחת של כל אחד בחוקי הכשרות ולחדר השינה בחוק הנישואין, ובין אלה לבין הרעיון שהמדינה תקבע לאזרחיה היכן יגורו והיכן לא, עד כדי נטילת סמכות לעקור אלפי משפחות מבתיהן ולהחריבם.
הפרשה שלנו מלמדת על השגחת ה' יתברך להצילנו מן הקמים עלינו גם כאשר אנחנו לא מודעים בכלל למזימותיהם. הנה מה שאומר לנו הנביא (מיכה ו) בהפטרת השבוע:
א שִׁמְעוּ-נָא אֵת אֲשֶׁר-ה' אמֵר קוּם רִיב אֶת-הֶהָרִים וְתִשְׁמַעְנָה הַגְּבָעוֹת קוֹלֶךָ: ב שִׁמְעוּ הָרִים אֶת-רִיב ה' וְהָאֵתָנִים מסְדֵי אָרֶץ כִּי רִיב לַה' עִם-עַמּוֹ וְעִם-יִשְׂרָאֵל יִתְוַכָּח: ג עַמִּי מֶה-עָשִׂיתִי לְךָ וּמָה הֶלְאֵתִיךָ עֲנֵה בִי: ד כִּי הֶעֱלִתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם וּמִבֵּית עֲבָדִים פְּדִיתִיךָ וָאֶשְׁלַח לְפָנֶיךָ אֶת-משֶׁה אַהֲרן וּמִרְיָם: ה עַמִּי זְכָר-נָא מַה-יָּעַץ בָּלָק מֶלֶךְ מוֹאָב וּמֶה-עָנָה אתוֹ בִּלְעָם בֶּן-בְּעוֹר מִן-הַשִּׁטִּים עַד-הַגִּלְגָּל לְמַעַן דַּעַת צִדְקוֹת ה':
(מלבי"ם) קוּם רִיב אֶת-הֶהָרִים, רוצה לומר שיריב ריב ה' בפניהם; וְתִשְׁמַעְנָה הַגְּבָעוֹת קוֹלֶךָ, הגם שראשי בית יעקב אינם רוצים לשמוע, הגבעות הם ישמעו קול הנביא:
היום היינו אומרים: דבר אל הקירות. אבל אם אמנם המנהיגים לא שומעים - העם בוודאי שומע; וכבר הגיע הזמן שנתעורר ונשוב אל הבית הרוחני בו יהודי בכל מקום הוא יהודי, ומי שאינו יהודי - מגוריו בארץ ישראל אינם משנים את מעמדו.
וכאשר נבין את זה - יהיה רק טוב ליהודים וגם לכל האחרים.
