ראש הממשלה נחוש בדעתו: את התוכנית לגירוש היהודים מחבל קטיף הוא רוצה לממש - ויהי מה. מה יהיה אחר כך, הוא לא בדיוק יודע, אבל זה, כנראה, גם לא כל כך חשוב לו.
מאות אלפי 'הפליטים' היושבים שם, ברצועת עזה, מזה עשרות שנים, כשכל חפצם הוא "לחזור" לבתים שאותם הם עזבו ב-1948, באשקלון, באשדוד, בבאר שבע, בוודאי לא יראו בעזיבה החפוזה של היהודים אקט של רצון טוב. 'היועצים המצריים', בדומה ל'יועצים הסובייטיים' שהיו במצרים ערב מלחמת יום הכיפורים, בוודאי לא מתכוונים להכביד על אלה שיבקשו להמשיך את מלחמת השיחרור של 'העם הפלשתיני' עד לשיחרור כל "האדמות הכבושות". מה שקורה כעת בשדרות יקרה, ככל הנראה, מחר באשקלון, לאחר שמהלכי 'ההינתקות' יהפכו למציאות כואבת.
העולם הערבי כולו יראה בכך מעשה של בריחה-תחת-אש , אות וסימן לכך שאת היהודים אפשר לגרש, למעשה, מכל מקום, אם רק מפעילים עליהם מספיק כוח. ה'פליטים' היושבים, עדיין, ב'מחנות פליטים', כמעט 60 שנה אחרי מלחמת העצמאות שלנו, גם יבינו, ללא ספק, שהיהודים ששבו לארצם אחרי שנות גלות רבות לא ממש מאמינים בזכותם על המקום הזה.
'הפליטים', מחזיקי המפתחות לבתיהם הנטושים ביפו ובחיפה, ברמלה ובלוד, אף יתחילו להאמין ש'זכות השיבה' איננה סתם עוד הבטחה של מנהיגים שנטשו אותם, או חלום, אלא מציאות שקורמת עור וגידים לנגד עיניהם. התמונות של המשאיות שעליהן יועמסו בכוח היהודים שיתנגדו לעזוב את בתיהם ישודרו בכל רחבי העולם. כל מי שיצפה בהם יראה את הדימיון בין מה שקרה ליהודים במלחמת העולם השנייה לבין מה שקורה להם עתה מידי אחיהם.
את כל זאת צריך היה אריאל שרון להבין. אבל הוא 'לא רואה ממטר' את כל אלה שמנסים להסביר לו שבמזרח התיכון 'תוכניות להתקפלות' אינן מתקבלות כמחוות של רצון טוב בדרך לשלום, אלא כמעשים של פחדנות וקריסה מנטלית שמזמינים עוד לחצים בתקווה לעוד 'בריחות' ולעוד 'מחוות' עד לבואו של 'השלום המיוחל' - בלי יהודים ובלי ריבונות יהודית ובלי 'המדינה הציונית' המנשלת
ערבים תמימי דרך, שאף פעם לא רצו אלא בחיים בצוותא עם הציונים.
הרבה אנשים יטענו, כמובן, שאריאל שרון, מי שהיה אלוף מפואר בנעוריו, לא יכול להיות טיפש עד כדי כך, ולהאמין שגירוש היהודים מחבל עזה יגביר את הביטחון בשדרות או בנגב המערבי, או שהישובים בצפון השומרון הם אך ורק בבחינת נטל ביטחוני. זה קרה בעבר במדינות אחרות - וזה קורה ממש לנגד עינינו באלה הימים. גנרלים מזדקנים, המבקשים למחוק מהרזומה שלהם כל מיני
פרקים 'מפוקפקים', עושים כל אשר לאל ידם כדי לגמור את חייהם עם אקורד של הסכמה כללית.
זה לא צלח בשום מקום בעולם - וזה לא יכול להצליח גם אצלנו. דוד בן-גוריון אהב את אריק-גיבור-ישראל למרות שהוא נתפס, לא אחת, באי אמירת אמת. דוד בן-גוריון גם סגד, כידוע, למשה דיין - והדיח לטובתו את יגאל אלון יפה הבלורית - למרות שגם הוא היה בבחינת 'סוס פרא'. שני 'סוסים' נפלאים אלה עשו שמות בשכנינו באותן שנים, אבל גם פרעו לא מעט חוקים. על משה דיין כבר נכתב רבות בעניין זה; אריאל שרון, לעומת זאת, זכה רק לאחרונה לבדיקה יותר מדוקדקת של מעשיו.
בספר-שיחות שכתבתי לאחרונה עם שמעון פרס ("לא אותו הים" שמו) סיפר לי יו"ר העבודה, הידוע בחברותו עם אריאל שרון, שערב מלחמת 'שלום הגליל' הוא נפגש עם מנחם בגין, אז ראש הממשלה, כראש האופוזיציה, והתרשמותו הייתה ששר הביטחון דאז, הלוא הוא אריאל שרון, לא סיפר לראש ממשלתו את כל האמת.
סיפורים כאלה על אריאל שרון יש, מן הסתם, עוד כהנה וכהנה, אבל לא זה מה שחשוב עכשיו:
צריך למצוא, כעת, לפני שיהיה מאוחר מדי, קואליצייה של 61 חברי כנסת, כדי להחזיר את אריאל שרון ל'חוות השיקמים'. זה לא יהיה נורא כל כך. אם הוא יפרוש לשם לפני הנסיגה מרצועת עזה, אז יש סיכוי שאת שנותיו האחרונות הוא יעביר שם בלי שריקות של טילים שנורים מרצועת עזה; אם לא - אז תמיד הוא יוכל לחזור לבית הוריו בכפר מל"ל.
לשם, הערבים יגיעו, אולי, רק בעוד כמה שנים.
