היא לא צד בעניין

מעשה שהיה: "אימא, יש לי שאלה: כמה זה 1 + 1?" "2", השבתי אך ידעתי כי יגיד: "לא נכון, זה 11"... "לא נכון, זה 11", הִגיד ובעיניו שובבוּת. "למה?" "כי אם תכתבי 1 ולידו עוד 1 תקבלי 11". "אהההההה, יפה מאוד! סידרת אותי!" "אימא, כמה זה 2 ועוד 2?" "22" השבתי אך ידעתי כי עתה יגיד: "לא נכון, זה 4"... "לא נכון, זה 4", הִגיד. "אההההה, ככה?!" "טוב ילד, אז עכשיו תורי... כמה זה 3 + 3?" בן השמונה היסס... חיפש... חכך... רקח... חישב... יִשב... : "6". "לא נכון, זה 33" אמרתי. "את טועה אימא, זה 6 ועוד איך. תשאלי את מי שאת רוצה, אפילו את דויד מהמכולת, הוא בטוח יודע חשבון וגם יש לו מכונה". "אני לא צריכה לשאול אף אחד ילד, אני שואלת אותך: הרי אתה בעצמך אמרת מקודם ש 1 + 1 זה 11 ולכן, על פי אותה השיטה: 3 + 3 זה 33 ולא 6". הוא הסתכל בי בעיניו השחרחרות. הן נפתחו מאוד מאוד. "זה תלוי", הגביה גבותיו. "תלוי? אתה בטוח? במי זה תלוי? במה זה תלוי?" הגבהתי גם אני גבות. "זה תלוי מי קובע", ענה. "ומי קובע?" "אני קובע!" "אם אתה קובע, אז גם אני קובעת". "נכון מאוד: את קובעת, וגם אני קובע! שנינו קובעים". "אבל אי אפשר שכל אחד יקבע, זה לא מתנהל ככה... צריך להחליט על שיטה אחת, על דרך אחת, ליידע את כולם ועל פי זה לפעול... אחרת נחייה בתוהו ובוהו. אי אפשר לקבוע על פי מה שמתחשק באותו הרגע... זה לא עובד כך. הנה דוגמא: אם מחר במבחן בחשבון תכתוב ש- 2 + 2 זה 22 אז תקבל 0 במבחן נכון?... לא חבל?!" "... אבל אימא! אני יודע שבבית הספר 2 + 2 זה 4, מה קרה לך?! אני לא טיפש!!!"

וכמה זה 2 + 2 בבית המשפט? אהההההה, זה פשוט מאוד... יש חוק! 2 + 2 זה 4! האומנם...?

גבר היכה את אשתו והלם ראשה באגרופים. בפני החוקרים במשטרה הוא הודה במעשיו. גם ילדיו היו עדים למעשה ובלשכת הרווחה קיים תיק עב כרס המתעד את אלימותו המתמשכת של הגבר המכה כלפי אשתו. מעשהו הנפשע נחשב לעבירה פלילית! מאחר וקובלנה פלילית היא עניין יקר ונדיר, הדרך השכיחה היא הליך פלילי הננקט על-ידי המדינה. לכן, בהליך זה, האישה מנועה מלקחת עו"ד אשר ייצג אותה, ובמקום זאת המדינה תובעת את הנאשם באמצעות הפרקליטות. מרגע זה, על הפרקליטות לא מוטלת החובה לשתף את האישה (הקורבן) בכוונותיה, בלבטיה, בהחלטותיה... היא רק מדווחת לאישה על כל אלה, ובדרך כלל דיווח לאחר מעשה. על האישה לסמוך על חריצותה של הפרקליטות, על מקצועיותה, על מוסריותה ועל ניקיון כפיה... האומנם כך הם פני הדברים? לגבר האלים, לעומת זאת, יש עורך דין המייצג אותו. הוא הרי זכאי לייצוג כי הוא... הנאשם. ככזה, הוא בעל זכויות: זכויות של תוקף, זכויות של מי שלקח את זכויותיה של אחרת. ובמשוואה הפשוטה הזו של קורבן (אישה מוכה) מול עבריין (גבר מכה), נכנס אלמנט נוסף... העבריין האלים (הנאשם) = זכאי: הוא זכאי להגנה משפטית, הוא זכאי לייצוג הולם בבית המשפט, הוא זכאי לעורך דין בקיא בדרכיו הנפתלות של החוק, הוא זכאי לאיש אשר יגן עליו בכל האמצעים העומדים לרשותו מפני העונש המגיע לו כפי שקבוע בחוק. ומה לגבי המשוואה? מה יהא דינה עכשיו? אז ככה... המשוואה הזו רק מסתבכת הלאה, עוד ועוד. למה? כי תפקידה האמיתי של המשוואה היא לא להיפתר, לא לשמור על החוק ולא להביא לידי מימוש הצדק... לא ולא! תפקידה האמיתי הוא לפרנס כמה שיותר אנשים הקשורים למנגנון שלם של "עשיית צדק". וכך זה עובד: יש פרקליטות, יש בית משפט, יש עורכי דין, יש קלדניות, מנקות, פקידות... יש מתכנני בתי משפט - מהנדסים, קבלנים, עובדי עירייה... מערכת שלמה, בירוקרטיה שלמה, בעלי מקצועות ובעלי אינטרסים... ומה עוד יש? אההההה, נכון. יש גם אישה מוכה, מפוחדת, טרודה במלחמת הישרדותה, מטופלת בילדים בדרך כלל, דלת אמצעים כלכליים, נפשיים, מנטליים... היא לא תמיד מסוגלת לראות את כל התמונה בה היא מככבת כדמות טרגית, היא גם לא תמיד מקבלת את ההחלטות הנכונות מתוך מצוקה נפשית מתוך חוסר תקווה... היא הרי קורבן נכון? אך למי זה חשוב? את מי זה בכלל מעניין? נחזור לפתרון המשוואה? נחזור. לגבר יש עורך דין אשר ישתמש בכל הכלים העומדים בארגזו כדי לשרת את לקוחו נאמנה. לשם כך יבטל דיונים כדי להתיש את בית המשפט, ידחה הופעות כדי להרגיע את כעס האישה ולהחליש את כוחה, הוא ירדים את הפרקליטות אשר כזכור אינה מיידעת את האישה על הקורה בתיק (ואף אם היא כן מיידעת את האישה אז היא אינה מתייעצת עימה, ואין אף גורם אשר ילחץ על הפרקליטות לשרתה נאמנה). מה עוד יעשה העורך דין? הוא יחכה לעסקת הטעון. הוא מה? עורך הדין יודע שבבית המשפט קיים לחץ לסגור תיקים... במיוחד אם הוא, כעורך דין, יכול לגרום להם להתדיין במשך חודשים רבים. והוא הרי "אינו רוצה" לסרבל את עבודת בית המשפט... חלילה לו... גם כך יש עומס רב... ובית המשפט הרי אינו מעוניין לשמוע עשרות עדים... בית המשפט אינו מעוניין בקריאת כל התיק... למי יש זמן לזה? לכן יגייס עורך הדין את כל יכולותיו כדי לנהל דיון ארוך ומפותל וישמח מאוד כאשר יציעו לו לגשת לעסקת טעון. שם, הרי לא ייצא הצדק לאור וכך עדיף במקרה של הלקוח שלו, העבריין האלים. ומה קורה בעסקת טעון? אהההההה, זה פשוט מאוד: 2 + 2 זה לפעמים 5, זה לפעמים 9, זה לפעמים 20 אבל אף פעם זה לא 4 ואפילו לא 22... בעסקת הטעון הגבר יקבל המתקת כתב האישום אם יסכים להודות אך ורק בחלק מפשעיו... לדוגמא: במקום שיהיה כתוב שנתן לאישה "אגרופים בראשה" יהיה כתוב: "אגרופים"... הבנת? הבנתי. עוד דוגמא? לא, הנושא ברור. בכל זאת עוד מילה אחת: כשהפרקליטות תסכים לעסקת טעון אז לא יתקיים שימוע העדים בבית המשפט: האישה לא תקרא להעיד - דברה כלל לא יישמע. השוטרים אשר באו, ראו ואף גבו את הודאתו של הגבר על הכאתו את האישה... לא יעידו. לא תהייה התייחסות להוכחות! פשוט ידלגו על הראיות. השופט אף לא יטרח לקרוא את כל התיק המצוי מולו. אז כמה זה 2 + 2? מי קובע? יש חוק? יש סדר? "מה קרה לך?! ברור שיש סדר: העבריין קובע! הוא לא טיפש... הוא יודע שבבית המשפט יאפשרו לו ללכת לעסקת טעון ולא לכיוון הצדק." "מה זאת אומרת? אין חוק?! אין שיטה!? אפשר לעשות מה שמתחשק?" "יש חוק, ויש שיטה ויש הכול... זה מאוד מאוד פשוט... רק שצדק - אין". "אין צדק?" "אין" "זהו. אז מה יקרה לגבר?" "הוא ייקבל קייטנה במקום ענישה". "והאישה?" "את מי זה מעניין בכלל? היא בכלל לא צד בעניין." "אבל עם פסק דין שכזה (קייטנה), עתה היא נתונה לסכנה גדולה עוד יותר... הוא בוודאי ינקום בה עכשיו. חייה הפקר!" אהההההה, הבנתי... לסיכום: 1. כאשר ניגשים לתהליך של גישור ומגיעים לעסקת טעון אז אין התייחסות להוכחות. כך למשל אין התייחסות להודאה הראשונית מצד הנאשם בתחנת המשטרה. דבר המוריד לשוטרים את המוטיבציה לחתור אל האמת ולהוציאה לאור. האמון של השוטרים במערכת הצדק נפגע ומשפיע על עבודתם. 2. כאשר לא מקבלים את הודאת הגבר בפשעיו יש משום עידוד לדבר שקר, שכן בגישור - מקבלים את גרסתו האחרת ומתעלמים מההוכחות. בכך יש עידוד הפשע. 3. בית המשפט, היוזם והמאפשר את קיום המנגנון אשר אינו חותר לקראת עשיית הצדק, גורם לנו בחוסר הבנתו ובחוסר האמפתיה שלו כלפי הקורבן, לאבד את האמון בו ובמערכת הצדק כולה. מדוע אם כן נתלונן? כדי שנוכה פעם נוספת?! ומה הפתרון? לבטל את אפשרות הגישור והליכה לעסקת טעון במקרים של אלימות במשפחה. _________________________ המחברת כתבה את הספר "כלה ונחרצה" www.tal-tales.israel.net