אני אישה רזה. 52 קילו ביום "שמן". לרוב באזור ה-50. ילדתי שני ילדים בריאים במשקל תקין ובכל זאת יצאתי מבית היולדות - יומיים אחרי הלידה - לבושה בג'ינס מלפני ההיריון. מידה 36. קצת רחב עלי אבל זה הכי קטן שיש. כשאני במחזור ומתנפחת לי הבטן אני ישר נראית בחודש חמישי. כי ביחס למה שיש - כל התנפחות בולטת במיוחד. מידת החזייה שלי 75B כבר שלושים שנה. כולל בהריונות.
למה אני מספרת לכן את כל זה?
כי קבלתי השבוע הזמנה, אחת מני רבות לאורך השנים, חתומה ע"י "חיים אחרים", "מועצת נשים ת"א-יפו" ו"המרכז לייעוץ לאישה", לכנס בנושא "פיוס וקבלה עצמית דרך קבלת הגוף". בקיצור, עוד כנס להאדרת השומן, שבניגוד לקודמיו, הוא הרגיז אותי. כי הפעם, בניגוד לאילו ש"עצמתי עין" לגביהם מתוך כך שקטונתי מלתקן את העולם (למרות שאני כל הזמן מנסה), ההזמנה הייתה ממש - אבל ממש - נבזית כלפי הרזון באשר הוא. עניין הקבלה העצמית הוצג בצורה מאוד מפורשת כקבלת השומן ודחיית הרזון.
בדואר האלקטרוני שצורף להזמנה הייתה פנייה, לנשים כותבות, לפרסם את הכנס ולכתוב עליו. אז הנה אני כותבת.
כך הן כותבות בהזמנה:
"אנו חיות היום בחברה המטיפה ומעודדת נשים ונערות לאנורקסיה ובעיות אכילה מהמסרים הבעייתיים המועברים היום בטלוויזיה ובכל אמצעי התקשורת ועד לחנויות הבגדים, שלא מחזיקות מידות של נשים אמיתיות. ונראה שכולם, במיוחד הנשים, משתפים פעולה עם העיוות הזה. אין רזון מקודש ושומן מגונה - יש גוף מלא שמחת חיים, גוף אהוב".
אחד הדברים הראשונים שלמדתי בראשית דרכי באינטרנט, לפני שנים, היה השימוש הבוטה והלא מודע של א/נשים במינוחים שאותם הם מגנים, על-מנת לגנות אותם. כדי להוביל לקבלת האחר/ת וקבלת סוגי הגוף השונים, הן יוצאות נגד גינוי האחר/ת על-ידי... גינוי האחר/ת.
נשמע מסובך? דווקא לא. הטוויסט הלשוני הזה הוא הדבר הכי אנושי שיש. לא קל לקחת אחריות על מי שאני, על אהבת או שנאת הגוף שלי, ולבדל את עצמי מהסביבה בלי לייצר אנטגוניזם כלפי הסביבה. אנטגוניזם מבדל הוא ברירת המחדל האנושית.
הטלוויזיה והתקשורת התקדמו מרחק שנות דור מהיכן שהיו לפני מס' שנים. עוד ארוכה הדרך, אולם מנחות ומנחים שאינם נראים כמו צילום רנטגן מהלך כבר ממלאים מזה זמן את המסך בסלון שלי. אולי אנחנו לא רואות את אותה טלוויזיה? עינת ארליך, ההיריון השופע של אפרת רייטן, המראה המעוגל והנשי של ירדנה ארזי והפנים השמנמנות של דב אלבוים או גיא פינס, כבר אינם חזון נפרץ. יש רזות ורזים ויש מלאות ומלאים. ויש שחקניות וזמרות עבות בשר שמהבהבות מהמסך חדשות לבקרים, גם הן: נינט טייב לא נבחרה בזכות ה"אנורקסיה" שלה להיות כוכבת כוכב נולד 1. אני רוצה גם לציין לרעה את רוב חנויות הבגדים לנשים שעברו את גיל העשרה, שאינן מחזיקות מידות מתחת ל- 38-40. לומר שהמידות בהן הן לרזות בלבד? שקר גס.
ההיתקעות של נשים בסטריאוטיפ ישן של הכוונה לרזון אינה מנותקת לחלוטין מהמציאות - עדיין יש מי שמקדמים מבנה גוף נשי מסוים מאוד במימדיו לסיפוק הצורך הגברי וזה - מהיות אחד ומסוים - אינו מתאים לכל אזה. יחד עם זאת, דווקא הארגונים החתומים על ההזמנה הבעייתית הזו אמורים לדעת ש:
1. הגוף הזה אינו "אנורקטי" יותר אלא דווקא מעודד חמוקיים נשיים במבנה מאוד מסוים וחזה גדול במיוחד. האנורקסיה וה"הרואין שיק" - OUT. האישה הרזה אך עם הירכיים, הישבן והחזה המעוגלים והמרופדים היטב - INN.
2. הדרך היחידה בה נשים יכולות לקבל את עצמן, הוא על-ידי קבלת האחר/ת. זאת משום שביחס לכל שטיפת מח פרסומית - הן נשארות בעיני עצמן "האחרת".
יוצא שהגופים הללו מארגנים אירוע שמונע בעצם מנשים את שני הדברים הכי בסיסיים שיש בהם כדי לגרום להן לאהוב את עצמן ולחיות בשלום עם גופן: הבנה של המסרים החברתיים ושל המנגנון שעומד מאחורי שינויים תקופתיים ואופנתיים שלהם, שיכולה לסייע לנשים להפנים את העובדה שמדובר במסר גחמתי המוציא את העוקץ מהציפייה להתאים את עצמן אליו, וקבלת האחרת שעומדת בבסיס קבלת העצמי.
בנוסף, נוצר כאן מאבק נגד דמונים שלא קיימים, שגורם לאנרגיית המאבק במסרים אנטי נשיים בכללותם להתבזבז לריק. בעוד הן נאבקות בדמון השומן, אלפי נשים משתילות שתלי סיליקון כדי שהפרונט המיני שלהן יהיה שמן יותר.
ואיך אני קוראת את ההזמנה?
בתיקונים קלים למקור:
"אנו חיות היום בחברה המטיפה ומעודדת נשים ונערות לשומן ועודף אכילה, מהמסרים הבעייתיים המועברים היום בטלוויזיה ובכל אמצעי התקשורת ועד לחנויות הבגדים, שלא מחזיקות מידות של נשים אמיתיות. ונראה שכולם, במיוחד הנשים, משתפים פעולה עם העיוות הזה. אין שומן מקודש ורזון מגונה - יש גוף מלא שמחת חיים, גוף אהוב"
גוף נשי שעוטה עליו 5-10 ק"ג מיותרים אינו גוף "שמן", גם אם מובאות בעלות עניין מסחרי כמו "עוצמת הרכות" או "סדנת די לדיאטה" להרצות בכנס תחת כותרת המגדירה את הגוף הנורמטיבי כ"שמן" וראוי ל"מאבק לקבלתו". יש עולם שלם של מוכרי ומוכרות דיאטות וסדנאות ששואף לעורר אתכן לרכוש ממוצריהם. הם ישכנעו אתכן שאתן שמנות ולא עומדות בקריטריונים חברתיים גם אם יצטרכו לשם כך להשתמש באותות ומופתים. אבל שומן של ממש, שחורג מספירת הקילוגרמים הבודדים מעל ל"טבלאות" - תרצו או לא - זה באמת לא בריא. שומן יתר הוא פתח למחלות ולקיצור תוחלת החיים, שלא לדבר על הפרעה ממשית לאיכות חיי האישה הנושאת עליה את המטען העודף הזה. ההטפה לקבלת השומן כאידיאל נשי, אין בינה לבין "קבלת האני" במובן הפסיכולוגי שלה, דבר וחצי דבר. נשים לא לומדות לאהוב את עצמן בכנס של חצי יום או באמירות פופוליסטיות שזולגות מהתקשורת - הן לומדות זאת בתהליכים אישיים ומורכבים שקורים בתוך נפשן. בסדנא כמו זו המוצעת כאן - הן לכל היותר מקבלות חיזוק להמשיך לנהל אורח חיים הרסני לגופן ולנפשן.
שמן זה לא "יפה" - כי אין יופי בפוטנציאל מחלות ומוות מוקדם, חוץ משקר היופי שאותן בעלות עניין מסחרי מנסות לקדם, תוך ניצול ציני של שאיפת לב סמויה וכמיהה לקבלה של הנשים השמנות עצמן, המתמודדות יומיום עם הקושי הרגשי והפסיכולוגי שלהן לרדת במשקל.
קבלת האני הוא אכן מפתח ליכולת לרדת במשקל. הוא אינו מושג מתוך גינוי הרזון או גינוי המסרים הבריאים המעודדים אותו, אלא מתוך הבנה שרק קבלת האחרת תתחבר בקשר הדוק ומהותי לתחושה הפנימית של הנשים הללו, שרואות בעצמן את ה"אחרת", השונה ממי שהיו רוצות להיות.
התחושה של חשיבות "קבלת האחרת שבי בעיני עצמי" על מנת לקבל את עצמי, מוכרת לכל הנשים בהיבטים שונים של חייהן.
לכן, כשמארגנות הכנס באות להאדיר "נשים אמיתיות" מתוך הגדרה מצמצמת (בטקסט שלהן) של נשים שמנות כ"נשים אמיתיות", הן מוציאות אותי ועוד אלפים כמוני מהכלל. אם ארגונים פמיניסטיים, שאמורים להיות אמונים על מסר פלורליסטי המקבל נשים באשר הן, חותמים על הוקעת הרזון כולו ומסריו - שיבושם להם.
אני מוקיעה בתגובה את היוזמה הבעייתית הזו ומציעה למי ששואפת לשיפור עצמי מעמיק ורציף, לא להיות מושפעת מהניסיון העצוב הזה למרוח, במקום לנגב.
____________________
פורסם לראשונה ב -
www.haderech.co.il/Isha119.html