הופעתו של ראש הממשלה ב"כנס קיסריה" בירושלים היתה מביכה למדי. אריאל שרון הפגין זחיחות דעת שלא במקומה, הקרין תחושה כאילו הוא מנותק משהו מן המציאות העגומה, שהוא נושא, חלקית, באחריות להתהוותה.
מזמן לא ראינו שרון שמח וטוב-לב כמו באותה הופעה פומבית ביום ה' שעבר לפני בכירי המשק והמתיימרים להיות כאלה. אולי זה דוקא לזכותו: הנה הטרור הפלשתיני נמשך בכל עוזו, ההרג בכבישים מתגבר, המצב המדיני מחמיר (החלטת בית הדין הבינלאומי בהאג, הידרדרות היחסים עם טורקיה, הלחץ האמריקני בעת ביקור שר החוץ שלום בוושינגטון, ועוד), הקואליציה שלו נשחקת והולכת - וראש הממשלה אינו מראה שהוא מתרגש מעניינים שוליים אלה.
הצבעת התיקו, שהיתה בכנסת בשבוע שעבר, איכשהו לא הפילה את הממשלה. 56-56, זו היתה התוצאה המבישה. הכתובת נרשמה על הקיר. עוד הצבעה כזאת - ואבדנו. עוד אי-אמון כזה - והולכים לבחירות מוקדמות, מוקדמות בהרבה מן התאריך המוקדם שפסק בית המשפט העליון (נובמבר 2006), ואולי גם לפילוג הליכוד.
זה לא מכבר, בינואר 2003, זכו שרון והליכוד ב-38 מנדטים, שאליהם הצטרפו שני נבחרי מפלגת העלייה, עליה השלום. שליש מחברי הבית הם נכון לעכשיו מסיעת הליכוד. אין זה מספר רגיל למפלגת שלטון בישראל. כבר ראינו מפלגת שלטון עם 21 ואפילו 19 מנדטים בלבד. קשה להוביל קואליציה במצב דחוק שכזה. אבל 40 מנדטים? ממש מותרות. הם אכן אפשרו לשרון להקים במהירות את ממשלתו עם מפלגות שרצה בהן ודחיית בעלי-ברית מסורתיים.
תוך שנה וחצי ביזבז ראש הממשלה את ההון הפוליטי שעמד לרשותו. תוך שנה וחצי הוא הגיע למצב מוזר, שעם 40 מנדטים הוא בקושי מחזיק מעמד בכנסת, בשלטון, עד כי יו"ר הקואליציה נאלץ לשחרר הצהרה, מן הפה ולחוץ, שלפחות עד היציאה לפגרת הקיץ "נחזיק מעמד". אבוי למעמד שכזה...
אבל גם 40 המנדטים אינם "מונחים בכיס". שרון יודע, כי כמחצית הסיעה אינה מסכימה למהלכיו המדיניים ולדרך התנהלותו. שרון, שהיפנה עורף לשרון-מקים-ההתנחלויות, לשרון-ה"חישוקאי", לשרון-חביב-המתנחלים-והמפלגות-הדתיות; שרון שסטה ממצע תנועתו ומכל הבטחותיו והתבטאויותיו עד לפני שנתיים-שלוש - שרון זה איננו עוד יכול להיחשב למנהיג ראוי של המחנה הלאומי ושל הליכוד.
זה כמה חודשים - במקביל למהלך הנסיגה שיזם בעידודו של יוצא-נחלת-ז'בוטינסקי - מבקש-מתחנן שרון לצרף אליו לקואליציה את מפלגת העבודה או מה שנשאר ממנה. מה שפעם היה בגדר בל-ייאמן, היום הוא ייאמן גם ייאמן.
וכי מה טבעי יותר מהתחברותם של שרון ופרס, על חשבון התנתקותם של שרון ולנדאו (עוזי, לא אלי)? מה טבעי יותר מכך שחיים רמון עשוי להיות בפנים ובנימין נתניהו בחוץ? מה מוזר בכך שהפריץ האנטי-דתי ששמו "שינוי" הוא נותן הטון ליד שולחן הממשלה, ואילו המפלגות הדתיות נידחו בזלזול? אכן, דבר אינו מפתיע עוד בזירה הפוליטית שבה שרון הוא השחקן הראשי.
מכאן ההזמנה שניתנה ליד קבר חוזה המדינה (שמעתם? מלאו מאה שנה לפטירתו) אל ראש האופוזיציה להגיע אליו לפגישה בלשכה, כדי לסגור-עניין, צירוף העבודה לממשלה. מכאן התחינה אל פרס וחבריו, שיתנו קרש הצלה לשרון ולחבורת השרים הנשרכת אחריו. זה יהיה כמובן על חשבון שלושה-ארבעה שרים מהליכוד, מקרב אלה שלא כל-כך נוחים לראש הממשלה, אבל לא גורלם הפוליטי האישי בראש דאגותיו של כל איש ליכוד מן השורה, שעדיין מאמין בדרך הלאומית.
מטרידה את אנשי הליכוד בראש וראשונה הסטייה הגסה שמאלה והחיזור המביש אחר היריבה העיקרית משמאל, שמא תואיל להצטרף אל שולחן הממשלה. מטרידה אותו השפה הפוליטית החדשה שאימצו לעצמם ראש הממשלה וכמה שרים וח"כים "שפוטים", שאינה שונה מפטפוטי עמיר פרץ ודליה איציק.
אם המו"מ עם העבודה יתחיל ברגל ימין, והשמאל יכנס לממשלה, המהפך שמנסה לחולל שרון מזה כמה חודשים, יגיע בכך לשיאו. מי פילל בינואר 2003, אחרי האופוריה של הניצחון הגדול בבחירות לכנסת ה-16, שזו תהיה תמונת המצב הפוליטי בקיץ 2004? מי מבין מצביעי שרון והליכוד שיער, שיקבל כעבור זמן קצר פרס והעבודה?
זוהי עבודה בעיניים. זהו מעשה שלא נעשה בחדרי חדרים ונודע באקראי כתוצאה מהדלפה מגמתית של קלטת מיסתורית, החושפת מה זומם המוקלט ש"אינו ידוע" כי מקליטים אותו... כאן אין הקלטות, חוקרים פרטיים והדלפות לטלוויזיה. כאן הכל נאמר ונעשה בגלוי, בהכרזות פומביות, הנופלות כמהלומות פטיש בזו אחר זו. המבוכה שזרע שרון בליכוד, השיתוק שנתונה בו התנועה ולא במקרה, הבילבול שנתפסו לו המוני חברים ומצביעים - לא יוכלו עוד להימשך.
כינוסי חרום של ח"כים, ראשי סניפים, פעילים, שמתחילים השבוע, לא יוכלו להסתיים באפס מעשה. ביזוי הדמוקרטיה פנימית על-ידי שרון ועוזריו, הזלזול העקבי במצע ובדעת החברים, שיגור יועצים שמאלנים (כמו אחד, ליאור חורב) לדבר בתקשורת נגד הימין, ליבוי היסטריה של רצח פוליטי נוסף (כאילו איננו זוכרים שרצח יצחק רבין ז"ל התאפשר בגלל מחדלי המודיעין והאבטחה של השב"כ, ואילו יבל"א אריאל שרון מוקף טבעות של מאבטחים) וההתרפסות כלפי השמאל תוך אימוץ כל עמדותיו - הגיעו למימדים בלתי נסבלים.
השבוע הזה צריך אפוא ליפול הפור בליכוד: הולכים עם שרון לאבדון פוליטי או מתנערים מן השתיקה וההלם? ממשיכים להמתין ו"להרוויח זמן", או קמים ומקימים את הליכוד החדש ומצילים את ההתיישבות היהודית ביש"ע, את עתיד ישראל ואת הכבוד הרמוס של תנועת ז'בוטינסקי, בגין ושמיר?
