בראיונות שונים, בדבריו בכנס הרצליה ובנאומו בכנס אגף שוק ההון באוצר, הציג בנימין נתניהו את משנתו הכלכלית לקראת תקציב 2005.
נראה שבמדינת ישראל מתרחב קונצנזוס התמיכה במדיניותו של נתניהו, רובם של האזרחים ואנשי המקצוע מבינים כי זוהי הדרך הנכונה לקראת כלכלה מודרנית ומתקדמת שביכולתה להשתלב בכלכלה ובשווקים העולמיים - ובעיקר בתקופה בה פוליטית נמצאת ישראל בשפל.
הלובי החברתי אמנם לא מפסיק את התקפותיו הנמרצות על מדיניותו הקפיטליסטית של נתניהו, ומעמיד במרכז ההתנגדות את הפגיעה בשכבות הנמוכות ובפנסיונרים. נראה שגם נתניהו הבין שבנושא זה הוא הגזים ומן-הראוי למצוא את "שביל הזהב" בין כלכלה מודרנית וחופשית לבין כבוד לגמלאים ולשכבות הנמוכות ולכן החל ב"צעדי-חזור" לעבר אותן שכבות [עד כדי כך שהסקטור העסקי החל לחשוש שנתניהו חוזר בו מהקו הכלכלי שלו].
באותם נאומים וראיונות אמר נתניהו כי בכוונתו להמשיך את "דיאטת ההרזיה" של המגזר הציבורי, על ידי אי-קליטת עובדים חדשים, פיטורים [לא המוניים], העברת "מסרק ברזל צפוף" על כל סעיפי האוצר בתקציב, ביטול סעיפים מיותרים ושינויים והפחתות בסעיפים אחרים וכמובן המשך המאבק בנמלים, בבזק ובחברת חשמל לכיוון הפרטתם או שינוי מבני בהם.
נתניהו אינו מתבטא, בשלב זה, באשר לעתיד השלטון המקומי והמשך המאבק למען התייעלותו. אין גם בדבריו התייחסות לשכר בסקטור הציבורי בשעה שחלק מההסכמים עומדים להיפתח בשנת 2005.
אין אנו שומעים גם את התייחסותו של נתניהו לנושאים כמו תקציבי מערכת החינוך ושכר המורים לקראת פתיחת שנת הלימודים בעוד חודש וחצי.
תפיסתו הכלכלית של נתניהו לוותה בלחץ כבד על הסקטור הציבורי והצגתו כסקטור שמן, בזבזני ואף מושחת. ידוע כי מנהיגים ליברלים-כלכלית נוהגים להמאיס ולהשניא את השירות הציבורי על האזרחים בכדי ליישם את התפיסה של "ממשלה קטנה", הפחתת מיסוי והעתקת משאבים לסקטור הפרטי ובכך לזכות באהדתם.
"הפוליטיקה הישראלית החדשה" מסייעת בידיו של נתניהו ושרים רבים החלו במתקפות קשות על הפקידות המקצועית והצגתם כמכשול להתפתחות כלכלית, כשחברי מרכזי המפלגות שואפים להשתלטות מוחלטת על השירות הציבורי.
כבר עשור נמצא הסקטור הציבורי תחת מתקפה חזיתית של צמצומים וקיצוצים, אשר בדרך-כלל פגעו דווקא ב"חזית" של השירות הציבורי: מערכת החינוך, הבריאות, שירותי הרווחה, המשטרה ואכיפת החוק, השלטון המקומי, משרתי הקבע ושירותים חיוניים אחרים.
מי שנפגע פחות היתה הבירוקרטיה במשרדים הממשלתיים [ובעיקר התפקידים שאינם חייבים במכרזים], בנק ישראל, החברות הממשלתיות, התאגידים הסטטוטוריים, גופים מתוקצבים [כמו קק"ל והסוכנות] וכמובן החברות הממשלתיות-העסקיות. בכל אלו השליטה של המערכת הפוליטית ומינוייה חזקה לאין ערוך.
זוהי ה"אמבטיה" המרכזית של המינויים הפוליטיים, של "שדה-העזרה" לחברים ומקורבים, זהו המקום בו אפשר לעשות כסף ולממש אינטרסים.
מהלכי הניסיון של נתניהו להפריט את בזק, לשנות את מבנה נמלי הים, הפרטת הבנקים ולפתוח את שוק החשמל לתחרות הוא ללא ספק מהלך הרואי - אך הספק גובר על הוודאי באשר ליכולתו לממש חלק משמעותי מתוכניות אלו.
ראינו עד היכן יכולה להוביל ההתנגדות של חברת החשמל לשינויים אפילו בתשלומי חשמל לעובדים כפי שמשתקף מ"פרשת פריצקי"...
מכאן עולה כי התוכנית הכלכלית של נתניהו, נכונה ככל שתהיה, טומנת בחובה תהליך הרסני ומתמשך בשירות הציבורי, שחלקו חיוני ביותר לתפקודה של המדינה ולדמוקרטיה הישראלית.
אין ספק שנכון יהיה לסרוק את כל התכניות הממשלתיות [וגם את החוקים] ולבחון מי מהם אכן תורם לחברה ולכלכלה. כל אלו שלא, גם במחיר העברת עובדים או פיטורם, שווה שיעברו מן העולם. אך יש להבחין היטב בין הצורך דווקא לחזק את השירותים הציבוריים החיוניים, להגביר את כוחו ואיכותו של הסגל הבכיר בשירות הציבורי, ולסייע לדרג הפוליטי לקבל החלטות וליישמן, לעודד אנשים טובים ואיכותיים להצטרף לסקטור הציבורי החיוני [במקום אלפי עובדים שמצטרפים לשירות על בסיס קשרים ולפקידים מיותרים].
מן הראוי והנכון לחזק את הרופאים, האחיות, העובדים והעובדות הסוציאליים, המנהלים והמורים במערכת החינוך, הקצינים ואנשי המקצוע בצהל, את אנשי המחקר בתחומים השונים, את גורמי האכיפה של החוקים בכל משרדי הממשלה, את שירותי ההצלה והכבאות, את אנשי התכנון הלאומי, את מערכת בתי המשפט וכדומה.
את כל הצעדים הללו ניתן לקיים על חשבון צמצום שכבות בירוקרטיה מיותרת במשרדי הממשלה וברשויות המקומיות, שיתוף באספקת שירותים עם הסקטור הפרטי [באותם מקרים שאין לסקטור הציבורי כל יתרון באספקתם], ביטול השומנים בחברות הממשלתיות-העסקיות, הפרטת חלק ניכר מהחברות הממשלתיות [מעל מאה במספרן] שערכן הציבורי היחידי הוא פוטנציאל המינויים הפוליטיים וקידום אינטרסים מפלגתיים או של מקורבים.
תהליכים אלו אינם דמיוניים. מדינות רבות בעולם המערבי פועלות כך. אין זה דבר פשוט כלל וכלל והדבר מחייב התבוננות מערכתית, הסדרים שונים ובעיקר שיתוף פעולה בין הממשלה, המעסיקים וההסתדרות.
אין להמשיך את תהליך ההרס של השירות הציבורי והשירותים הציבוריים החיוניים. ניתן לבסס ולקדם את הצמיחה וכלכלת ישראל ובה בשעה גם לבנות שירות ציבורי נאמן, איכותי ורציני - גם אם קטן ומצומצם יותר. יש לנתניהו ולפקידי האוצר את הכישורים לבנות תוכנית כזו - רק צריך להחליט לפנות לכיוון זה ולהתגבר על כמה מכשולים פסיכולוגיים.
