אחת מאבני היסוד של חברה מתוקנת היא טוהר המידות והמוסר שעל נבחרי הציבור לנהוג על פיהם. לאחרונה, יותר מתמיד, מזדעזעת המערכת הפוליטית בשאלות מוסר ואתיקה של נבחרי הציבור. דומה, שאף נבחרי הציבור שנבחרו כשעל דיגלם חרותה חשיבות האתיקה והמוסר של אנשי השלטון, סרחו, וה"שינוי" שהובטח לנו, אינו אלא עוד תעתוע נוסף.
עיון במקורות המשפט העברי מלמד על כלל יסודי-ראשוני שעל נבחרי הציבור לנהוג על פיו. כלל יסודי זה מצוי כבר בדבריו של משה רבנו, בפרשת השבוע - מטות מסעי, בשיחתו עם נציגי שבטי ראובן וגד.
נציגים אלו פנו למשה ובקשו להתנחל בעבר הירדן המזרחי. הם אמרו "אם מצאנו חן בעינך יותן את הארץ הזאת לעבדיך לאחוזה, אל תעבירנו את הירדן" (במדבר לב, ה). לאור בקשתם זו, מתעורר בלב משה החשד שמא בני גד וראובן מתכננים להשתמט מן המלחמה שבפניה ניצב עם ישראל, בדרכו לכיבוש הארץ: "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לִבְנֵי גָד וְלִבְנֵי רְאוּבֵן הַאַחֵיכֶם יָבֹאוּ לַמִּלְחָמָה וְאַתֶּם תֵּשְׁבוּ פֹה" (שם, ו). אולם, נציגי השבטים מרגיעים את משה ומבטיחים לו כי לא זו הייתה כוונתם, נהפוך הוא: "וַאֲנַחְנוּ נֵחָלֵץ חֻשִׁים לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַד אֲשֶׁר אִם הֲבִיאֹנֻם אֶל מְקוֹמָם וְיָשַׁב טַפֵּנוּ בְּעָרֵי הַמִּבְצָר מִפְּנֵי יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ. לֹא נָשׁוּב אֶל בָּתֵּינוּ עַד הִתְנַחֵל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ נַחֲלָתוֹ. כִּי לֹא נִנְחַל אִתָּם מֵעֵבֶר לַיַּרְדֵּן וָהָלְאָה כִּי בָאָה נַחֲלָתֵנוּ אֵלֵינוּ מֵעֵבֶר הַיַּרְדֵּן מִזְרָחָה" (שם, יז - יט).
משה, המסכים לתנאי אומר בתגובה: "וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם מֹשֶׁה אִם תַּעֲשׂוּן אֶת הַדָּבָר הַזֶּה אִם תֵּחָלְצוּ לִפְנֵי ה' לַמִּלְחָמָה. וְעָבַר לָכֶם כָּל חָלוּץ אֶת הַיַּרְדֵּן לִפְנֵי ה' עַד הוֹרִישׁוֹ אֶת אֹיְבָיו מִפָּנָיו. וְנִכְבְּשָׁה הָאָרֶץ לִפְנֵי ה' וְאַחַר תָּשֻׁבוּ וִהְיִיתֶם נְקִיִּים מה' וּמִיִּשְׂרָאֵל וְהָיְתָה הָאָרֶץ הַזֹּאת לָכֶם לַאֲחֻזָּה לִפְנֵי ה'" (שם , כ - כב).
על-פי פשוטם של דברים, משמעות הדברים "והייתם נקיים מה' ומישראל" אינה אלא תוצאה. הוי אומר: אם אכן תעשו כהבטחתכם הרי שמלאתם את חובתכם המוסרית ובמעשה זה תהיו נקיים מה' ומישראל. אולם, יש שפירשו את דברי משה שלא על-פי פשוטם וראו בדבריו הנזכרים גם הוראה וציווי המופנה לכל אדם בכלל ולאנשי ציבור בפרט. קרי: על האדם לעשות מעשים, שיש בהם משום הסרת חשד ואשמה, או לתת את הדעת לכך, שהמעשים ייעשו בצורה, שלא יהיה בהם בכדי לעורר כל חשד ולא יזמינו טפילת אשמה.
כלל יסוד זה, בא לידי ביטוי, לא פעם, במשפט העברי, ככלל יסוד המלמד על דרך התנהלותם של אנשי הציבור. כך למשל ניתן ללמוד מההלכה הבאה: "גבאי צדקה אין רשאין לפרוש זה מזה אפי' [אפילו] נתן לו חבירו מעות שהוא חייב לו אפי' מצא מעות בדרך אינו רשיי [רשאי] ליטלן שנ' [שנאמר] והייתם נקיים מה' ומישראל" (תוספתא, פאה, פ"ד הט"ו). בהלכה זו נקבע, שאנשי ציבור המשמשים בתפקיד של גבאי צדקה, חייבים לדקדק במעשיהם לאור הצורך להמנע מכל חשד ואשמה.
לפיכך, בעת מילוי תפקידם לא יפרדו זה מזה ולא יטלו ממון שמצאו, שמא יעוררו עליהם את חשדו של הציבור שמעלו בממון של צדקה.
הלכה דומה, נאמרה לגבי אופן התנהלותם של "גבאי התמחוי": "בו גבאי צדקה בזמן שאין להם עניים לחלק - פורטין לאחרים, ואין פורטין לעצמן. גבאי תמחוי בזמן שאין להם עניים לחלק - מוכרין לאחרים, ואין מוכרים לעצמן" (בבא מציעא לח, א). ההלכה אוסרת על גבאי התמחוי, האוספים מהבתים מזון לעניים, למכור לעצמם את עודפי המזון, שמא ייחשדו במעילה. לכן, עליהם למכור את עודפי המזון לאחרים ואת התמורה להעביר לצדקה.
כלל יסוד זה בדבר הנורמה האתית הרצויה של אנשי ציבור, אף בא לידי ביטוי הלכה למעשה. כך מצאנו בדרך התנהלותן של משפחות גרמו ואבטינס: "על דבר זה מזכירין אותן לשבח: מעולם לא נמצאת פת נקיה ביד בניהם, שלא יאמרו ממעשה לחם הפנים זה ניזונין, לקיים מה שנאמר והייתם נקים מה' ומישראל... תנו רבנן: בית אבטינס היו בקיאין במעשה הקטורת ולא רצו ללמד... ועל דבר זה מזכירין אותן לשבח: מעולם לא יצאת כלה מבושמת מבתיהן, וכשנושאין אשה ממקום אחר מתנין עמה שלא תתבסם, שלא יאמרו ממעשה הקטורת מתבסמין, לקיים מה שנאמר והייתם נקים מה' ומישראל" (יומא לח, א).
משפחת גרמו הייתה ממונה על אפיית לחם הפנים במקדש, משכך דאגו בני משפחה זו שלעולם לא תימצא בידיהם פת נקיה שהציבור לא יחשוד בהם, שלחם הפנים הם ניזונים. כך גם משפחת אבטינס, שהייתה ממונה בלעדית על מעשי הקטורת ורקיחתה, נהגה בזהירות ייתרה בכדי למנוע לזות שפתיים של הציבור כלפיהם.
ממקורות אלו יש ללמוד כי, גם עובד ציבור הוא ככל האדם בחיי המעשה. אולם במעמדו המיוחד, המציב לפניו חובת אמינות גבוהה, אחריות והגינות כלפי מעבידו והציבור גם יחד - מצפים ממנו לרמת התנהגות הולמת, נקייה מרבב של סטייה מדרך הישר. נבחרי ציבור שאינם מאמצים לעצמם נורמות מוסריות ואתיות אלו, מסכנים את אמונם של הציבור בכל המערכת הציבורית.
יפים לעניין זה דבריה של כב' השופטת פורקצ'ה בבג"ץ 7805/00, רוני אלוני נ' מבקרת עירית ירושלים ו-3 אח', תק-על 2003(2), 1121 ,עמ' 1128: "עקרון יסוד בשיטתנו המשפטית הוא כי אסור לבעל תפקיד ציבורי להימצא במצב של ניגוד עניינים. עקרון זה בנוי על כללי הצדק הטבעי וכללי חובות האימון. כללי הצדק הטבעי אוסרים על משוא פנים ודעה קדומה, וחובות האימון המוטלות על בעל תפקיד ציבורי מחייבות כי יפעל בתפקידו באימון, ביושר ובהגינות.
כאשר מתקיים ניגוד עניינים אצל בעל תפקיד ציבורי, עולה חשש כי שיקולים זרים מנחים את דרך פעולתו, ואלה עלולים להשפיע על פעולתו של הגוף עליו הוא נמנה, להניע את החלטותיו משיקולים שאינם ענייניים, ולהסיטו מדרך המינהל תקין. הדבר עלול לפגוע באימון הציבור במערכת השלטונית. ניגוד עניינים מובהק מתקיים כל אימת שעולה ניגוד בין האינטרס השלטוני לבין האינטרס הפרטי - הן האישי והן הרכושי".
נמצאנו למדים איפוא, כי הנורמה האתית והמוסרית הנדרשת מאיש ציבור היא גבוהה יותר מהנורמה הנדרשת מאדם רגיל מן הישוב. יפה היו עושים נבחרי הציבור שלנו, לו היו מאמצים לעצמם מנורמה זו. יצויין, כי אין בכוונתי במאמר זה לבוא ולטעון כי שר זה או אחר אכן עשה את מה שמייחסים לו. ברם, לאור העובדה שבמעשיו יש לייחס לו חשדות כאלו ואחרות - די בכך כדי להבין שאיש זה חרג מכללי המוסר והאתיקה הנדרשים מעובד ציבור.
על איש ציבור החורג מהנורמות האתיות הנדרשות ממנו כותב הרמב"ם: "כיון שנתמנה אדם פרנס על הצבור אסור בעשיית מלאכה בפני שלשה כדי שלא יתבזה בפניהם, אם המלאכה ברבים אסורה עליו קל וחומר לאכול ולשתות ולהשתכר בפני רבים ובכניסת עמי הארץ ובסעודת מרעות, אוי להם לאותן הדיינים שנהגו בכך מעלבון תורת משה שבזו דיניה והשפילוה עד ארץ והגיעוה עד עפר וגרמו רעה להן ולבני בניהם בעולם הזה ולעולם הבא" (הלכות סנהדרין,פכ"ה ה"ד).
___________________
הכותב הוא מרצה באוניברסיטת בר אילן, ושותף בכיר במשרד עו"ד קורץ, שיבר ושות'.
