"אנשים טובים באמצע הדרך,
אנשים טובים מאד,
אנשים טובים יודעים את הדרך
ואיתם אפשר לצעוד..."
בחום הכבד ששרר בעמק הירדן, קשה לדבר על "אנשים שאיתם אפשר לצעוד", אז נסענו ממקום למקום במיניבוס ממוזג ולא נמצאנו חסרים. כל שביקשנו היה ללכת/לנסוע בעקבות שירי נעמי שמר. רצינו להיות קרובים ככל האפשר למקורות. לראות כיצד נראה בית חלומותיה, היכן בדיוק נמצאת חורשת האקליפטוס ומי זו נועה?
בביתניה חיכו לנו יעקב מלמד, האיש היודע ממקור ראשון על דרכה וחייה של נעמי שמר, וכן שרל'ה ויעל, מדריכות נילוות. וכך, בסיפור ובזמר, עשינו את הדרך "במקום היפה ביותר בעולם", אליבא דמלמד, ותנסו להזיז אותו מדעתו הנחרצת. אותי ואת שכמותי, הוא שייכנע.
אז איפה היינו? בביתניה. ערש התנועה הקיבוצית. מכאן יצאו מאיר יערי ואבא חושי וכאן היה גם מגרש המשחקים של נעמי שמר וילדי כנרת. מכאן משקיפים על הכנרת, שאלף פנים לה. מכאן רואים את הדגניות, את בית זרע ואת אפיקים ואשדות יעקב. כאן הבשן שם הרי גולן ושער הגולן, מעגן, תל-קציר, האון, צמח וסוסיתא. בקיצור - כל העולם. זה מה שרואים מכאן.
שתיים גדלו כאן. רחל המשוררת ונעמי שמר. רחל שרדה בעמק הירדן רק שנתיים. בגלל מחלתה נטשה את חוות העלמות בכנרת ועברה להתגורר בתל-אביב. שם, רחוק מהבית, כתבה את - - -
שם הרי גולן - הושט היד וגע בם,
בדממה בוטחת מצווים - עצור.
בבדידות קורנת, נם חרמון הסבא
וצינה נושבת מפיסגת הצחור.
עוד רבים וטובים כתבו שירי אהבה לכנרת. גם ביאליק פינטז עליה. אך מכולם - רק נעמי שמר נולדה כאן, בנוף המרהיב הזה. כאן ספגה את ריח המלוח על המים ואת אהבתה הגדולה למוסיקה.
פסנתר ראשון בגיל 6. האצבעות הקטנות מנווטות היטב בין הקלידים השחורים/לבנים. לבת הבכורה של מאיר ורבקה ספיר, יש רק כיוון אחד: האקדמייה בירושלים. האסיפה של כנרת לא אישרה. הימים הם ימי מלחמת העצמאות. הבנים חזרו לשקם את הבתים ההרוסים. נעמי לא נרגעה. היא רוצה אקדמייה. הנושא חוזר לאסיפה השבועית ונעמי מגמגמת משהו, רוצה לומר דברים באזני המחליטים.
אמא רבקה תומכת בה. אבא לא בבית. הוא עסוק בענייני רכש והעפלה באירופה. את מקום האבא-אמא לוקחת על עצמה שרה מאירוב, ששישה שבועות קודם לכן שיכלה את בנה גור בקרבות סג'רה. היא נחושה וניגשת לשולחן היו"ר, מצביעה על נעמי ואומרת: "מדוע אתם מענים את הילדה? אתם לא רואים שהיא נולדה למוסיקה?"
האסיפה נכנעה ואישרה.
כיום ניצב דיוקנה של אמא רבקה ספיר על הפסנתר ומכאן גם "דיוקן אמי" של נעמי:
"דיוקן אמי על הפסנתר
ידע ימים יפים יותר,
וגם ימים יותר קשים.
באלף תשע מאות שלושים,
בקיץ,
דיוקן אמי מונף אל השמים,
עוקב אחר ציפור בלתי נראית,
ובאין קמע לי או נר,
דיוקן אמי עלי שומר הוא
מגבוה, כמו מקשיב,
ואת המנגינה מכתיב אלי".
המשכנו אל "בית חלומותיי". זהו בית שפרירי שיהיה גם ביתה של נעמי שמר ומבקרים יוכלו להתרשם מצעדיה הראשונים בעולם שהביא לה תהילה. ביקרנו בחורשת האקליפטוס ולמדנו שזו לא החורשה שאליה התכוונה נעמי. החורשה המקורית הייתה במקום אחר, ליד הסכר. אך אפילו אסיפת הקיבוץ לא יכלה לשנות את המיקום.
מיהי נועה שבשיר?
"נועה נולדה בשדה בין דשא לאבן
נועה הייתה כמו אגל של טל
חרצית היא קטפה בשדה
ומן הכותרת תלשה עלעל עלעל:
כן או לא, כן או לא,
אלף שירים ושיר, נועה,
כן או לא, עלעלי,
כן או לא,
או אולי".
יש אומרים שנועה זו היא. נעמי. בבוקר מוקדם, לא היו הסעות וצריכים להגיע לבית הספר בדגניה. אין זמן להתרחץ. צועדים ברגל ושוטפים את הפנים באגלי הטל. "נועה" מיטיב לתאר את התקופה.
זרי הפרחים על קברה הטרי בכנרת כבר יבשו. עוד מעט קט תחליף מצבת אבן (יצירת אמנות של רות צרפתי) את רגבי עמק הירדן. בית העלמין המיתולוגי בכנרת הפך בשבועות האחרונים למקום עלייה לרגל. אין שם רגע דל. יש אומרים שעד היום נשמעים שם ויכוחי החברים באסיפת הקיבוץ המסורתית בשבת אחר-הצהריים. עתה הצטרפה אליהם גם נעמי, ששיריה יעמדו לעולם.
