בשבוע שחלף ראיתי בעיתון "הארץ" מודעה מרשימה בגודלה מטעם המועצה "למען שלום וביטחון", ובה ברכות לעצמה ולחבריה כולם קצינים במיל, בזכות תרומתם לסיכול תוכנית גדר ההפרדה באמצעות בג"צ.
אכן, בכל מדינה דמוקרטית, קל וחומר במדינה במצור כשלנו, חלה חובה אזרחית (בלתי כתובה) על פורשי הממסד הביטחוני להתמקד בחוד הבקרה והביקורת הציבורית בתחומי הביטחון.
אלא שאצלנו ממומשת חובה זו במהופך, משום שחברי לנשק בעיקר מצד שמאל (שלא סותמים את פיהם ולו לדקה) מתמידים בביקורת בתחום המדיני והפוליטי, בעוד התחום הצבאי במידתו המקצועית נשען על המובן מאיליו, כלומר, דרגותיהם במיל. ואביא שתי דוגמאות:
- ב-13 לספטמבר 1993 זומנתי לאולפני הטלןויזיה ברוממה לתוכנית פופוליטיקה, אשר שודרה במקביל לטכס החתימה בבית הלבן על הסכם אוסלו. הסיבה להזמנתי היתה בצורך לאיזון ("קדוש") בין מתנגדי ההסכם, לתומכיו.
אם היו שני צדדים, אפשר היה לכנות את המופע ככזה השומר על איזון. בפועל ישבתי כנציג בודד ומתנגד, ומסביבי שני אלופים (עמית ורשף) תת-אלוף (טרנר) השחקנית (גילה אלמגור), הסופר(אפרים קישון), הפרופסור (מיכאל הר-סגור) אם שכולה מבית שמש, שני המנחים, כולם תומכים בהסכם.
תחילה, כבוגר מלחמת יום כיפור, זו ששתיקת הקצונה הבכירה במיל סייעה רבות להפתעה, נאלצתי לציין את העוול בהעמדת דרגותיהם כאסמכה מקצועית למהלך אסטרטגי, מבלי שהיה להם מושג וחצי מושג לפרטיו. ולגופו של העניין אמרתי: "אין לנו צבא תואם הסכם. כלומר, כזה שעוצמתו תרתיע מפני הפרתו. כי אם יופר משולה חתימתו של רבין, להסכמה בלי דעת להמשך מלחמת העצמאות מנקודת סיומה ב-1949".
חברי לפורום שכאמור לא היה להם מושג על ההסכם זולת הכותרות שפורסמו בתקשורת, שכחו ואו שלא ידעו מעולם את שנדרש מחוות דעת בתחומי צבא וביטחון. ולכן התעלמו לחלוטין ממשמעויות ההסכם הגלויות. למשל: ניתן היה לצפות מפורום בכיר שכזה לזהות את אובדן שליטה בשטחים אסטרטגיים ולציין את השפעתו על מבנה הכוח הצבאי, בדגש לנדרש בהשקעות עתק וזמן ארוך כדי לבנות צבא תואם ולהכינו במיטב למשתנים.
עברו חלפו שלוש שנים מיום החתימה ובעקבות פתיחת מנהרת הכוהנים התחילה המלחמה, שם נוכחנו כי צה"ל שפעל רבות בעקבות ההסכם בעיקר בבניית מחנות חדשים כבישים וביוב, התעלם כמו חברי לפורום ההוא מהמשתנים שנוצרו מהסכם אוסלו ומהצורך בהכנתו של צה"ל בצורה המיטבית אליהם.
הנמשל השני:
מלחמת שלום הגליל הסתיימה למעשה ביום גירוש ערפת והסורים מבירות. משמע: כי מסוף 1982 ועד הבריחה מלבנון פעל צה"ל (אם בכלל) על-פי מטרות מלחמה שונות מאשר אלה שנקבעו וברובם גם הושגו במלחמת של"ג. עובדה המאפשרת לכל בר-דעת וככזו מחייבת כל חוקר מקצועי, להפריד באופן חד וברור בין מלחמת של"ג למלחמה האחרת אשר נמשכה כעשרים שנה. במשל"ג השגנו הכרעה אסטרטגית ובשניה הובסנו עד כדי בריחה, עתירת נזקים.
חברי הטובים מימי השרות שלא הפנימו את מחוייבותם האזרחית, התייצבו איתן בהתנגדות למלחמה. הדם אומנם נשפך, אך ההסבר לכל הרעות התמקד כולו בשלילת המלחמה ככה סתם, מפה לשם. דווקא בני דורי שחוו את מלחמת ההתשה בסיני, היו אמורים לשלול מכל בכל את השיטה הקלוקלת של קו בר-לב אשר אומצה וגם קודשה בדם הבנים בעשרים שנות השהייה בלבנון. מילא קו אחד מטופש כמו קו בר-לב. בלבנון הקים צה"ל שלושה קווים בזה אחר זה עד לבריחתו, ואין פוצה פה, כי הרי ברור ודווקא מפיהם של בעלי המקצוע הצבאי כי האשם נמצא בעצם היציאה למלחמת שלום הגליל, למרות שכל נער יכול להבחין כי מדובר במלחמה אחרת. בלית ברירה (נוכח ביקורת צפויה של הקורא, בבחינת חכם לאחר מעשה, ואו "למה הכותב נמנע בהיותו קצין בכיר" וכו... ), אציין כי בניתי וגם הצגתי בשנת 86' (בפני אלוף פצ"ן וקציניו) תוכנית אלטרנטיבית לתוכניות המטכ"ל והפיקוד לנסיגה מקו האוולי. עיקרה, בהוצאת כל הכוח הצבאי מלבנון, והכנסתו מעת לעת בעוצמה לפרקי זמן של יממה על בסיס המובלעת הנוצרית.
הצגת התוכנית נמשכה כשעתיים, לרבות הדיון על משמעויותיה, ציינתי את גורמי האיוולת הרבים כל כך בהערכות נוסח קו בר-לב, וחמור מזה בהכפלת נזקי הגורמים שהביאו לנסיגה מקו האוולי (אל הקו האחרון שממנו נסוג צה"ל הביתה), מבלי להעלים ולו אחד מאלה לרפואה. הייתי אז במדים ולכן ניהלתי את המאבק בתוך המערכת. מנגד, חברי לשרות במיל התמקדו כאמור בביקורת פוליטית, והשאר הרי כתוב בספרי ההיסטוריה.
מראה הזמן והמשתקף ממנו במראה בימים של פעם טרום המפנה שלאחר מלחמת שלום הגליל, נהוג היה במקומותינו לתת סימנים למלחמות בתואם לימי הלחימה.
מלחמת סיני נמשכה כארבעה ימים, ובסיומה שלט צה"ל בחבל עזה ובחצי האי זולת שפת התעלה. כעבור אחת עשרה שנים הביאו שישה ימי לחימה לכיבוש סיני ורצועת עזה ואתם יהודה שומרון ורמת הגולן גם. שבע שנים מאוחר יותר נאלץ צה"ל שהפתיע את עצמו, להכריע מול מתקפה מתואמת של מצרים וסוריה, ובעבור 14 יום נמצא עמוק בשטחי מצרים ובסמוך לדמשק. חלפו עברו שמונה שנים, וצה"ל, בשישה ימי לחימה, שלט על רוב שטחה של לבנון למעט בירות.
לא רק המרווחים בין המלחמות נעלמו כלא היו, גם ימי הלחימה הספורים בכל מערכה נגוזו אל נבכי ההיסטוריה. ומה שהיה רלוונטי עד סיומה של מלחמת שלום הגליל, השתנה בדמות מלחמה רציפה הנמשכת עשרים ושתיים שנים, ללא מרווח ולו רק כדי להתעשת.
לא די בצרה הצרורה הזו, ואחת נוספת בדמות ימי לחימה ארוכים הפכה לשליטה. המבצעים נוסח פעולות התגמול משנות ה-50' ועד של"ג שנמשכו כדי שעות בודדות, נמשכים היום (ראה חומת מגן, ואו קשת בענן) מעל ומעבר לימי מלחמה אחת בנוסח הישן. וגם בכך לא די. ההכרעה שהושגה עד 1982 בכל מלחמות ישראל פינתה מקום לתיקו מתמשך, המאפשר לאויב הנחות להתמודד כשווה מול צה"ל, להרס ופגיעה הדדית בתשתיות ובאזרחים חפים מפשע.
יאמר הקורא הנבון, כי להבדיל ממלחמות ישראל כולל של"ג נלחמנו מול צבאות סדירים, לעומת הלחימה מול טרור (כביכול כזו שאיננה ניתנת למיגור). והראיה כי ניסינו את כל השיטות והגענו לסף במיצוי הכוח. ראשית, קביעה זו איננה בבחינת אסמכתה, כל שכן בישראל, שצבאה הצליח בשנות השבעים המוקדמות לחסל באופן טוטאלי את הטרור בחבל עזה.
ובשניה, חייב כל בר-דעת משמאל ומימין להבחין כי מאז פורסמו מסקנותיה של ועדת השופט כהן לבדיקת אירועי סברה ושתילה, כל ממשלות ישראל מימין ומשמאל נמנעו מהחלטה להפעיל את מירב העוצמה הצבאית שלנו.
אין קושי לאמת ולקבוע נתון זה כעובדה לכל דבר. מול אינתיפאדת 87' הפעיל צה"ל כדי 4.5% מעוצמתו, וזאת מפי הרמטכ"ל דאז דן שומרון. פחות מכך השקיע צה"ל במשך עשרים שנים עקובות מדם בלבנון, ועוד פחות מאלה בהרבה במבצעים נוסח חומת מגן וקשת בענן. זאת האמת האחת ואין בילתה. מאז המפנה שנוצר בעקבות הפגנה בכיכר מלכי ישראל, שם נדרשה הקמת ועדת חקירה ממלכתית ובעקבות מסקנותיה, לא השקיעה ישראל ולו מקצת מעוצמתה הצבאית. ובלעדיה הפכה ליריב שקול ולעיתים נחות בעיני אויביה.
המלחמות הקצרות שניהלה ישראל עד מסקנותיה של ועדת כהן, הצטיינו (עד כמה שניתן לציין מלחמה) במירב הפרמטרים במובנם החיובי. אחרי המסקנות הללו פועל ידיו ומאות אלפי תומכיו הצליח שמעון פרס ליצר מזרח תיכון חדש של ממש. בלי דעת ומן הסתם ללא כוונה רעה הצליח הנ"ל הידוע כממציא ומחדש, ליזום מאות סטרט-אפים, הממוקדים בפיתוח יצור ושיווק שיטות ואמצעים לטרור. כשמנגד, עומדת מדינה בעלת עוצמה אדירה עקודה בידי עצמה, בלי דעת לכך שבעצם הנה מסייעת לאויביה להתמיד במלחמתם לאורכם של שנים. חליף כואב ומעציב לימי הלחימה הקצרים ולהכרעה, כולם נחלת העבר.
_________________
אמציה חן תא"ל מיל.
