הרמטכ"ל שאול מופז עשה בדיוק את מה שהוא היה צריך לעשות. הוא הזהיר את הממשלה שנסיגה מן הגבעות המשקיפות על היישוב היהודי בחברון עלולה להביא לחידוש הירי על בתי היהודים - ולקורבנות שווא נוספים. זה תפקידו כרמטכ"ל - ואף אחד לא יכול לבוא ולטעון כנגדו שבכך הוא מפר, כביכול, היררכיה כלשהי.
הדרג המדיני, כבודו במקומו מונח, אולם קשה להתרשם שמן השרים המרכיבים את הדרג המדיני במדינת ישראל, הנוכחיים או הקודמים להם, לדורותיהם, צמחה הרבה ברכה למדינת ישראל.
הכפיפות של הרמטכ"ל ושל הצבא בכלל לדרג המדיני היא, כמובן, בבחינת נורמה, אולם שום רע לא יכול לקרות אם הציבור יידע שיש גם דיעות אחרות. אז נכון שדעתו של שמעון פרס מאוד חשובה - אבל מותר גם לחלוק על דעתו, מבלי לפגוע בסמכות הממשלה להכריע; במיוחד אם זוכרים שמהלכיו של שר החוץ גרמו באחרונה נזקים אדירים למדינת ישראל שעה שהוא נפגש עם יאסר ערפאת כדי לתת לו לגיטימציה בינלאומית - ולזכות אותו בכרטיס כניסה לבית הלבן.
אפשר, כמובן, אם מחפשים דוגמאות קודמות, לחזור עד לימים שלפני מלחמת ששת הימים, כשלוי אשכול ושריו הפגינו חולשת דעת כמעט מייאשת, או לערב מלחמת יום הכיפורים, שהתרגשה עלינו כרעם ביום בהיר, בגלל 'הקונספציה' של ממשלת המערך דאז, אבל לא צריך ללכת כל כך רחוק.
אלה שהביאו עלינו את אסון אוסלו ב-13 בספטמבר 1993, נמנו כולם על הדרג המדיני. שמעון פרס ויוסי ביילין ויוסי שריד ויצחק רבין הדפו מעליהם, בקלילות פושעת, כל רמז של ביקורת, והלכו בעיניים פקוחות לקראת מהלך שכבר גרם למאות הרוגים בקרב האוכלוסייה היהודית - ולאלפי פצועים ונכים.
אולם מה שהכי מרגיז הוא, שאז לא היה בצבא אפילו קצין בכיר אחד שירים את קולו כדי לטעון כנגד ענני האשליות והכזבים שיצרו בממשלה - הלוא הוא הדרג המדיני שהכל כה חרדים עתה בכבודו. אפילו הרמטכ"ל דאז, אמנון לפקין-שחק, לא ראה לנכון להקים קול זעקה ולמחות על ההפקרות הביטחונית שעמדה ביסוד הסכמי הנפל עם הארגון לשחרור פלשתין (אש"פ).
בכלל, כאשר שומעים את בנימין בן-אליעזר נוזף ברמטכ"ל על הפרת כללי מנהל תקין, אפשר רק לגחך. אני זוכר לפחות דוח אחד של מרים בן-פורת, אז מבקרת המדינה, שאמר עליו דברים קשים מנשוא; שלא לדבר על הבחירות האחרונות לראשות מפלגת העבודה שנסתיימו בפיאסקו ענק - כשכל צד טוען לזיופים. ככל שאני יודע שני הצדדים צודקים...
שאול מופז אומר את הדברים בהרבה אומץ כבר הרבה מאוד זמן, אולם כתבי החצר של לשכת ראש הממשלה מנסים להעלים את ביקורתו - מסיבות פוליטיות. אז נכון ש'פואד' נבחר בידי מרכז מפלגת העבודה לתפקידו, לאחר שראש הממשלה הנבחר קבע שתפקיד שר הביטחון יישמר למפלגה זו, יהיה הנבחר מי שיהיה, כדי לקיים את הפיקציה של 'ממשלת אחדות', אבל מכאן ועד לדברי ההתלהמות בישיבת הממשלה כנגד איש צבא שעושה את מלאכתו בנאמנות ובאמונה עוד רבה הדרך.
יכול להיות ששאול מופז סולל את דרכו הפוליטית לאחר שהוא יפשוט את מדיו - אולם עדיין צריך לזכור שהוא רחוק מרחק רב מנאומיו הפוליטיים של אמנון לפקין-שחק, בעודו לובש מדים, כנגד בנימין נתניהו, ראש הממשלה שזכה בבחירות, למרות תחזיותיהם של אדמו"רי מחנה השמאל. אז נכון שמה שמותר למי ששייך לאליטה מסוימת לא תמיד מותר למי שגדל כ"ילד חוץ", אולם עדיין חשוב לזכור שגם לצביעות צריך לשים גבולות.
שאול מופז ניצח בזמנו במרוץ לרמטכ"לות את מתן וילנאי. לא כולם הבינו אז למה העדיפו בנימין נתניהו ויצחק מרדכי את שאול מופז; עתה, אני מניח, הדברים הרבה יותר ברורים, ורבים מאלה שהתנגדו אז למינויו של שאול מופז, בוודאי מברכים בשנה האחרונה על המינוי הזה בשמחה רבה, ולו רק בגלל ששאול מופז רואה בניצחון על האויב את המשימה היחידה שלו. הוא אינו קובע, כ"קציני אוסלו" בימי ממשלת פרס-רבין, שלסכסוך יש רק פתרון מדיני, אלא מפשיל את שרווליו ועושה את מה שצריך לעשות כדי להבטיח לעם היהודי סיכוי כלשהו לשרוד בחלק הזה של העולם המטורף.
הניצחון, בעיניו של שאול מופז, אינו הדבר הכי חשוב; הוא הדבר היחיד שאליו הוא שואף. מה שיקרה אחר כך, כשכל מיני יוסי ביילינים יבקשו למסמס את הניצחון כדי להקים ממערב לירדן עוד מדינה ערבית - פלשתינית, זה כבר לא ענינו; לפחות לא בשלב הזה של הקריירה הציבורית שלו.
צריך רק לקוות שהנזיפה החמורה ששאול מופז קיבל משר הביטחון לא תרתיע אותו בעתיד מלומר את אשר על ליבו. פשוט כדי שגם אנחנו, האזרחים המודאגים, נוכל לקבל "חוות דעת שנייה", כמקובל בעולם הרפואה, לפני שאנחנו מתמסרים למהלכיו של הדרג המדיני הכל-יכול.