בלעדייך, נעמי שמר, מי ישיר לנו את הרוח, ואת החול ואת השעה הדמדומית, שעת הוא-והיא, על גדות הנחל, בין קני הסוף? מי ילחין ומי ישורר, ונתן יונתן ואריק לביא, שטבעו חותם של טעם-של-פעם במקום שלקולות הצלולים אין בו תיבת תהודה ורק למילים הגסות יש רמקולים, גם הם כבר אינם בין החיים?
השאלות פתוחות כמו פצעים והזמן שעובר זורה עליהם מלח ומחריף את צריבתם.
בהעדרך - איך זה שם, נעמי? גם שם שרים אותך יפה, צלול וכינורי כל כך? - לא רק ריק לנו אלא עצוב. ועזוב.
מי, כמוך, במקומך, ילטש אבני-חן רכות מחלוקי הנחל הקשים? מי יזהיר קרן אור דקה במחשכים העבים? מי יכתוב הכי פשוט, טבעי ומתבקש, גאוני, את מה שאין בכלל מילים לתארו?
מי יגליד את הדמעה ליהלום? מי ילכוד ברשת המילים את מעופה החמקני של העדינה שבציפורים? מי יענוד לב עשוי כולו חומר-נפש על צווארה הענוג, הברבורי, של נערה מאוהבת?
מאז לכתך רבו כאן מעשי הרצח והאלימות. רק אתמול נרצח שופט בישראל. אפשר להתפלץ. ואיך אפשר לשיר?
עצוב למות באמצע התמוז, בוודאי, אבל עצוב גם לחיות בשלהיו. וגם תמוז כבר חלף וכבר חודש חדש. והעצב, מר מתמיד, עמוק ורב.
רק אתמול היית. חסרונך מורגש, מודגש, מעיק ומייסר. רק אתמול כתבת ושרת. רק אתמול שרו אותך. והיום, בלעדייך, אין שמחה בלב ולבד מהשירים העצובים, שיופיים מעצים את העצב הגלום בהם - דומה שמאז ומעולם ניגן העצב במקומותינו כינור ראשון - מה בכלל נשאר מהמעט שנותר.