הבת שלי תלמד בשנת הלימודים הבאה בכיתה י"ב. זה החופש הגדול האחרון שלה.
הנערה רוצה, כמה טבעי, כמה המוני, גם לעבוד בו, כדי להרוויח כסף לממן בו את מאווייה. היא פנתה אל מעסיקים פוטנציאליים אחדים. כולם התרשמו ממנה - איך לא - ממבט ראשון: מחביבותה, מאדיבותה, מעדינותה, מהמזג הנוח שלה, מנועם ומחן הליכותיה. מכל מה שניתן ללמוד משפת הגוף השתוקה, המאפיינת, המסגירה, וממעט המלים שאמרה, בתשובה לשאלות.
כולם הבטיחו שיהיו בקשר. כולם הבטיחו, אז מה. כולם (להוציא יוצאי דופן) מבטיחים. אחד מהם אף בחן אותה במשך שעתיים ( מבלי לשלם לה אגורה שחוקה) בעבודה, שאותה הוא מייעד לנערות כמוה. גם הוא אמר ש"נהיה בקשר". הוא היה הראשון שהיא פנתה אליו. עד היום, על סף המחצית השנייה של החופש הגדל, הוא לא התקשר. כמו כולם. למה מה? למה מי?
הנערה יודעת טוב ממני, אביה, את הקוד הערמומי לסירוב. דווקא אני, שנכחתי עמה בפגישות ההיכרות הראשוניות, אמרתי לה שנראה לי, על-פי תחושת הבטן, שלפחות אחדים מהמעסיקים יתקשרו אליה בהקדם. הבת צדקה. אני טעיתי. היא תמיד צודקת. אני - כמעט תמיד - טועה. במקום שהיא תתפלא על הסירוב - אני הבעתי פליאה - לא כל-כך על עצם התשובה השלילית, אלא על האופן העמום, העקום, השום-כלום של המתן שלה.
לא על שלילת הסיכוי לעבוד ולהרוויח מעט כסף, אלא על השקר שהיה גלום בתשובה הכוזבת והמופרכת - "אנחנו כבר נתקשר אליך". בתוך עמה הבת שלי חיה, כמו רובנו-ככולנו, והיא מודעת למצב הקשה השורר במשק בכלל ובצפון בפרט. כמה מעציב שהרצון שלה לעבוד עומד ביחס הפוך לסיכוי שלה למצוא עבודה, אפילו זמנית וחלקית, במשך החופש הגדול.
בדרך הביתה, שאלה אותי הבת אם זה לא ברור לי שהאדם שאליו פנתה אינו מתכוון להתקשר אליה. לא, זה לא היה ברור לה. כשאנשים מבטיחים, אני - פתי שכמוני - נוטה להאמין להם.
איש מבעלי העסקים, אחדים מהם צעירים מאוד, לא היה כן וישיר, גלוי ואמיתי מספיק כדי להגיד את האמת: הוא אינו זקוק לעובדות. מצבת כוח האדם מלאה. בעתיד הנראה לעין, בוודאי עד סוף החופש הגדול אין על מה לדבר.
בחופש הגדול מקבלת הבת שלי שיעורים באזרחות. שיעורים במציאות. שיעורים לחיים. שיעור שהיא לא תלמד בשום מוסד להשכלה גבוהה. בשום פקולטה. וגם אני, שחש וחושב, שהוא יודע זה מכבר דבר או שניים על אודות החיים, ממשיך ללמוד. בדרך הקשה, המעציבה. דרך החתחתים הקוצנית של מי שמבטיחים אבל אינם מתחייבים לקיים. כמו כולם?!
