רחובות הערים הגדולות בבריטניה נצבעו בסגול בשנה האחרונה. מאות הפגנות, משמרות מחאה ומיצגים לתקשורת נערכו בלונדון ובערים נוספות, כשהמפגינים צבועים בסגול, בנושאים שלטים סגולים, תולים כרזות סגולות על בתי משפט ומבני ציבור. לשיא הגיעו הדברים כשקונדום ממולא בקמח סגול הושלך על ראש הממשלה טוני בלייר בעת שנאם בפרלמנט הבריטי.
האנגלים כבר יודעים - סגול הוא הצבע של האבות המנותקים, אלה שנאבקים כדי לראות את ילדיהם מעט יותר, לפעמים בכלל כדי שיוכלו לראות אותם. האקט המשפיע מכולם היה דווקא הפגנת יחיד, דויד צ'יק, שהתבצר בתחפושת סופרמן על ראש עגורן ליד ה-Tower Bridge המפורסם של לונדון.
התקשורת חגגה, המשטרה המבוהלת סגרה את התנועה על הגשר מחשש שיקפוץ אל הכביש, וארבעה ימים היתה לונדון משותקת עד שנאות צ'יק לרדת. כשירד ונלקח למעצר הסביר: "אני לא יכול לראות את הבנות שלי, אבל בזכות מצלמות הטלוויזיה הבנות אולי הבינו מה אבא שלהן מוכן לעשות כדי שיראו עד כמה הוא אוהב אותן".
עכשיו ירד האסימון גם לממשל בלייר, ובימים אלה הודיעה הממשלה שהיא מתכננת חקיקה חדשה, אשר תורה לבתי המשפט לבחון באופן מאוזן יותר את היחסים בין ילדי גירושים לבין שני ההורים שלהם. האופוזיציה השמרנית מיהרה לאגוף את הממשלה והודיעה כי אם תיבחר היא תחוקק רפורמה מקיפה יותר, שתקבע חלוקה שוויונית של ההורות לאחר גירושים.
לצידה של בריטניה השמרנית (עד כה) בגישתה להורות יש עוד מדינה, שמרנית אפילו יותר: ישראל. בשעה שכמעט בכל מדינות ארה"ב מעדיפים כברירה ראשונה משמורת משותפת בין שני ההורים, בשעה שבמדינות מתקדמות יותר כמו קנדה, אוסטרליה, ניו-זילנד וסקנדינביה מדברים על הורות משותפת - התפיסה הרחבה הרואה חשיבות עליונה בחלוקת האחריות ההורית ובקשר של הילד עם שני ההורים - בישראל מתלבטים האם הגיעה השעה לבטל את "חזקת הגיל הרך": אותה תפיסה אנכרוניסטית המצויה בחוק הישראלי, הקובעת שבמקרה גירושים האמא חייבת להיות המטפלת בילדים. האבא? הוא פרפר חופשי לחייו ולקריירה שלו, רק שלא ישכח לשלם מזונות.
אפשר היה להבין את זה, אם התומכים בהנצחת המצב היו המפלגות החרדיות. הכל הרי חוזר תמיד להלכה, שרואה באמא את ההורה החייב לטפל בילדים עד גיל 6. האבסורד כחול-לבן הוא, שדווקא פמיניסטיות נחרצות, הן אלה שנלחמות להקפאת המצב בישראל. מאמר של ד"ר אסתר הרצוג במעריב לאחרונה הוכיח, בסדרה של אמירות חסרות ביסוס וטיעונים שאינם ממין העניין, עד כמה "טובת הילד" הפכה להיות מס שפתיים, כשלמעשה היא נדחקת מפני אינטרסים שונים ובעיקר משונים.
מחקרים - כל המחקרים - מוכיחים שילדים שגדלים עם קשר טוב עם שני הוריהם, הם ילדים מאושרים יותר, יש להם הערכה עצמית גבוהה יותר, הישגים טובים יותר בלימודים ופחות נטייה לפשיעה וסמים. נכון הדבר, שילדים למשפחות גרעיניות נורמטיביות נמצאים בסיכון הנמוך ביותר להידרדרות ולפשיעה, אבל מנגד ילדים למשפחות חד-הוריות נמצאים בסיכון הכי גבוה לכל אלה.
ואילו ילדים שממשיכים לחיות במחיצת שני הוריהם גם לאחר הגירושים נמצאים קרוב מאוד לילדים שהוריהם נשואים באושר. ויעידו כל מי שבחרו במשמורת משותפת או חלוקה אחרת של האחריות ההורית: הילדים מאושרים מזה.
חלוקת אחריות הורית טובה גם להורים. האב, שמקום להתמכר לקריירה ולשעות עבודה מטורפות, לומד להכיר את ילדיו, תורם להם ותורם לעצמו. האם, במקום להפוך למטפלת במשרה מלאה או לעובדת חלקית שנאלצת להנדס את סדר היום של הילדים עם מטפלות, שכנות, חברות ואמא שלה, מוצאת זמן גם לילדים וגם לקריירה ולקשרים חברתיים.
תפיסת העולם, שהולכת ותופסת בעולם, היא "הורות משותפת". לאו דווקא משמורת משותפת, שמתייחסת רק לחלוקת הלינות בין שני ההורים, אלא חלוקה של כל משימות ההורות וההנאה ממנה. הורות משותפת היא תפיסה פמיניסטית אמיתית, לא כמו התפיסה שמובילה פמיניסטיות מסוגה של ד"ר הרצוג, שמשתמשת במשמורת הילדים ככלי במאבק נגד הגברים.
הורות משותפת היא תפיסה שמתחילה עוד בחיי הנישואים, כששני ההורים הצעירים מחלקים ביניהם את עומס החיים כולו. והיא הופכת חשובה במיוחד כשההורים מחליטים להתגרש (ושניים מכל ששה הורים בישראל אכן יגיעו לזה בסופו של דבר).
בימים אלה מתחילים ארגוני אבות להתארגן למאבק משותף לביטול "חזקת הגיל הרך" בישראל. מולם, אפשר להניח, יתייצבו ארגוני הנשים כדי לוודא שדבר לא ישתנה. וכל זה מעורר עצב רב. ביטול חזקת הגיל הרך, אם יתבצע, יעביר עוול מהעולם, אבל לא יביא לשינוי אמיתי.
השאלה "מי ההורה העדיף - אמא או אבא" היא שאלה לא נכונה. השאלה הראויה היחידה היא "איך מתחלקת ההורות בין שני ההורים". והשינוי הזה יבוא רק אם תאומץ תפיסת ההורות המשותפת בישראל במסגרת רפורמה אמיתית בחוק הישראלי. אבל נציגי האבות ונציגות האימהות עסוקים כל כך במאבק המגדרי הישן, שקשה להם להסתכל לעיני הדור הבא ולהגיד - האם למען טובתו הם נלחמים.
