אם אסטרטגיה היא תוכנית-על הלוקחת בחשבון את כל הנסיבות ואת כל המימדים, בתחום הצבאי, בתחום, המדיני, בתחום הכלכלי, ובתחום הפוליטי-פנימי, הרי שלמדינת ישראל מעולם לא היתה אסטרטגיה, גם משום שלא היו לה קברניטים שמסוגלים לגבש תוכנית-על כזאת וגם משום שעוזריהם ויועציהם האסטרטגים היו ברובם אנשי צבא בכירים שבקושי הבינו נושאים צבאיים טהורים, ובדרך כלל גם את זה לא.
הקברניטים הלאומיים של ישראל, מאז הקמתה, הגיבו להתפתחות. כך נהגו דוד בן-גוריון, לוי אשכול, גולדה מאיר, מנחם בגין, יצחק שמיר, יצחק רבין, בנימין נתניהו ואהוד ברק, וכך נוהג היום גם אריאל שרון.
התגובות היו לעתים מוצלחות מאוד, כמו תגובותיו של לוי אשכול, שהניבו את ההישגים הגדולים של מלחמת ששת הימים, ולעתים גרועות מאוד כמו תגובותיהם הקטסרופליות של גולדה מאיר ומשה דיין בשנת 1973, שגרמו באופן ישיר לתבוסת צה"ל במלחמת יום הכיפורים.
אבל, לאחר מעשה אפשר לגזור מן התגובות של הקברניטים הגיון אסטרטגי, ואותו ניתן לנתח:
מאז תבוסת צה"ל במלחמת יום הכיפורים, וקריסת תורת הביטחון של ישראל, הקו המנחה העיקרי את האסטרטגיה הישראלית הוא לתת לזמן לעשות את שלו, בהערכה כי הזמן הארוך פועל לרעת הערבים. ההגיון של גישה זאת נעוץ בהערכה שכל עוצמתן של מדינות ערב תלויה במשאבי הנפט העצומים שלהן. משאבים אלה הולכים ומידלדלים, מחד גיסא, ובעולם נעשים מאמצים מדעיים טכנולוגיים למצוא תחליף לנפט, בעיקר בהיתוך גרעיני מאידך גיסא. כשאחד משני התהליכים האלה יגיע למיצויו, תאבדנה מדיניות ערב את עוצמתן הכלכלית והמדינית, הן תאלצנה להשלים את העובדות שתקבעה עד אז ישראל, ותתחיל תקופה של פיוס בין ישראל לעולם הערבי.
קו מנחה זה אינו תפיסה אסטרטגית אלא משאת נפש שעשויה אולי להתגשם, לפחות בחלקה, אבל ישראל עלולה, עד ימות המשיח המיוחלים האלה, להיקלע לסיכונים שרידותיים חמורים מאוד. היום אנחנו נמצאים בתקופה של סיכון שרידותי כזה: הפלשתינים הכריזו מלחמה בפועל על ישראל והם מגובים לא רק על-ידי מדינות ערב ורוב העולם המוסלמי, אלא נתמכים במידה רבה על-ידי מדינות אירופה המערבית.
ישראל נתפסת בדעת הקהל העולמית היום כאיש הרע של המזרח התיכון, החומד שטחים לא לו, ומוכן להפעיל למענם מטוסים ומסוקים אמריקנים נגד ילדים ונשים.
הגענו למצב האסטרטגי המסוכן הזה בגין מדיניות אוסלו האווילית של יצחק רבין שמעון פרס, יוסי ביילין ואהוד ברק. אריאל שרון אינו מסוגל להחזיר את הגלגל אחורנית כפי שבנימין נתניהו לא היה מסוגל. לפיכך, האסטרטגיה של שרון היום היא לנהל מלחמת התשה תוקפנית. במלחמה הזאת מנסים הערבים להתיש את החברה הישראלית, וישראל מנסה להתיש את החברה הפלשתינית. במלחמה הזאת אין מהלכי הכרעה מהירים, אלא נצחונות או הפסדים בנקודות.
תוצאות המלחמה הזאת נקבעים על-ידי איכות קבלת ההחלטות של המנהיגים, איכות המפקדים הבכירים, איכות הלוחמים, ויכולתו של הציבור משני עברי המתרס לספוג אבידות ולא לוותר על המטרות.
במלחמה הזאת יש יתרון משמעותי לכישוריו הטקטיים המעולים של שרון. הישגו הגדול ביותר הוא הקמתה וקיומה, לפי שעה, של ממשלת האחדות הלאומית. חשיבותה העיקרית של ממשלה זאת אינו ביכולתה לקבל החלטות, אלא בהיותה תנאי הכרחי לכושר ספיגת האבדות של החברה בישראל.
בעיתות משבר נוטה כל חברה להתלכד ולהפיק מעצמה אנרגיות הגדולות מסכום חלקיה. את החשיבות של ממשלת אחדות לאומית לא הבינו בן-גוריון, רבין וברק. היא נכפתה על אשכול ב-1967. שרון הפיק את הלקחים הנכונים בתחום זה והוא קוצר עכשיו את פירות הצלחתו.
בפעילות הצבאית נגד הפלשתינית נוהג שרון כצייד. כאיש שטח בעל ראיה מרחבית מעולה צופה שרון בסבלנות בטרפו ומזנק עליו בשעת הכושר. שעת כושר כזאת נקרתה לשרון אחרי הפיגוע בדולפינריום בתל אביב, אבל הוא העריך כי התנאים עדיין לא בשלו למהלך הגדול. אחרי רצח רחבעם זאבי העריך שרון כי התנאים בשלו לזינוק המתבצע בעת כתיבת שורות אלה. פעולות צה"ל עכשיו בשטחי שליטת הרשות הפלשתינים אינם מהלך הכרעה. הם נועדו להתיש אותה מאוד, מחד גיסא ולחזק את לכידותם של היהודים בישראל מאידך גיסא.
הצלחת הפעולה הזאת תלויה בכושרו של צה"ל לבצע את המשימות במינימום נפגעים בצד הישראלי, ובמינימום נפגעים מקרב הילדים והנשים הפלסטיניות.
כמו בכל מלחמות ישראל בעבר, גם עתה פועל צה"ל באילוצים של שעון חול מדיני, שיאלצו אותו להפסיק את האש ולסגת לבסיסיו. לפיכך כדי למצות את המהלך הנוכחי על צה"ל לפעול בזריזות וביעילות מירבית. אין כוונת שרון לחסל את ערפאת ואת הרשות הפלשתינית, כוונתו להמריץ את גוויעתם הטבעית, או לחילופין, לכפות עליהם הסדר עם ישראל בטעם יגוועו.
