הנושא טעון, רגיש, כאוב. מדובר בדיני נפשות מרוסקות. באבלן הנורא של משפחות שכולות, אשר איבדו את בניהן-יקיריהן, חיילים שנפלו על משמרתם, בשירות פעיל (ובמילואים) בצבא ההגנה לישראל. מדובר בחללים.
המשפחה השכולה יושבת שבעה. הבית הומה תנועת מנחמים עוברים ושבים, באים ויוצאים. חברים קרובים, מכרים רחוקים. אנשים שבאים לנחם במקום ובזמן שאין בהם ניחומים. הם באים כדי לאפוף בחמלה, ללחוץ יד, להניח יד על כתף, לחבק, להתייפח, לנשק נשיקת-דמע בוכייה, חמה ולחה. ולשתוק, כי מה כבר אפשר להגיד. לשתוק, כי תש כוחן של המלים. לשתוק, כי "מלים לא אומרות מאום". לשתוק, כי אין יותר מלים.
לפתע - גם אם העיתוי מתואם מבעוד מועד - נפתחת הדלת. לא בקול תרועה, אלא בקול דממה דקה - אם לדממה דקה יש בכלל קול - פמליית הנשיא מגיעה.
כבוד הנשיא, פשוט, צנוע, עממי, מתייצב בפנים חתומות ובשפתיים נשוכות (במפגן מרשים, כן ואמיתי, של אצילות נפש) מול המשפחה השכולה. הוא מביט בעיניהם. הוא אינו משפיל מבט. הוא אינו מתחמק מן הקושי אלא מביט לו בעיניים. חרף הקושי הידוע, הוודאי, של העדר היכולת לבטא במלים את מה שחש הלב, הוא מוצא מלים, על אף שהוא יודע שהוא, אפילו הוא, הנשיא בכבודו ובעצמו, נישא ורם מעלה בתפקידו הממלכתי, הייצוגי לתפארת הייצוג, לא יוכל לנחם את המשפחה באבלה הנורא.
מדוע, בעצם, ממשיך גם כבוד הנשיא הנוכחי, מר משה קצב, את הנוהג שהנהיג בשעתו,לראשונה, עזר וייצמן, כשכיהן כנשיא - לבקר כל משפחה שכולה שאיבדה את בנה החייל בעיצומם של ימי ה"שבעה"?
מדוע הנשיא, הוא זה שעליו "לשים את הפרצוף" בימים ובשעות, שבהם, כצפוי, מתערבבת באבל ונמהלת בו סערת רגשות אנושית, טבעית ומובנת?
מדוע, בעצם, מוטלת על כבוד הנשיא ה"חובה" לשמוע מלים קשות, מלים כדרבנות, מלים כקרבנות, על אודות מחדלי הצבא ורשלנותם של מפקדים בו? מדוע הוא זה שנאלץ לספוג עלבונות?
מה שאמור לרומם את מוסד הנשיאות ולהאציל עליו ערך מוסף דווקא פוגם בו וגורע ממנו. ניתן וצריך לשחרר את כבוד נשיא המדינה מהמטלה הכמעט בלתי אפשרית שהוא מקבל על עצמו, כממשיך מסורת שהתחיל בה קודמו: לפקוד בית אבלים באבלם; להישאל שאלות שהוא אינו מוסמך להשיב עליהן ולא אחת, סביר להניח, הוא אינו יודע אותן.
בביקורו של הנשיא בבית האבלים יש בוודאי, לבד מביטוי ומגילוי של רצון טוב, נופך ממלכתי, מעלה רמה ויוקרה רבה. האם יש בו גם טעם ותועלת? הכוונה בוודאי טובה וראויה, איש לא יעז להטיל בה ספק. אבל לשם מה, בעצם, נועד הביקור?
הנשיא לא יכול להבטיח לאיש מהאבלים שיקרם ייזכר וייספר כ"הרוג האחרון". הוא גם לא יכול להבטיח למשפחה כי כאשר בן הזקונים שלה, ילד באחת מכיתות בית הספר היסודי, יגיע לפרקו ויתגייס לצבא - הוא ישרת ב"צבא של שלום".
אין בפיו בשורה גם אם יש בו נחמה. המשפחה השכולה תובעת, לא אחת בהתרסה חריפה, כמעט בוטה, תשובות ופתרונות, מענה ומזור לכאב המייסר אותה. הנשיא אינו אמור לספק אף לא אחד מהם.
ביקור חבריו ליחידה של החייל בכלל ומפקדו הישיר בפרט, מתבקש ואף חיוני. ביקור של הרמטכ"ל - חשוב ומרגש. יש בו ביטוי ואף הודאה באחריותו השילוחית, גם אם לא הישירה, של המפקד העליון של הצבא לגורלו המר של החייל החלל. הנשיא? מה אמור לבטא ביקורו של הנשיא בביתה של המשפחה השכולה?
דווקא הנשיא המכהן, מר משה קצב, ברגישות עדינה ובתבונה יפה מצליח לצלוח את ביקור הניחומים בביתן של משפחות שכולות שאיבדו את יקירן החייל באופן מרשים ומעורר הערכה. עם זאת, יש לשקול ברצינות אם יש מקום וטעם להמשיך בנוהג, לפיו האישיות הממלכתית הבכירה ורמת המעלה ביותר במקומותינו, כבוד נשיא מדינת ישראל, הוא-הוא האיש לביקורים האיומים והנוראים האלה.