נשיא המדינה היה שם. יו"ר הכנסת היה שם. שר המשפטים היה שם. גם נשיא בית המשפט העליון היה שם. הרבה שומרי ראש עמדו כפסלים מאחור - כשכל האנשים המכובדים האלה ישבו על בימת הכבוד בתיאטרון ירושלים בטקס פתיחת שנת המשפט, בשבוע שעבר, שבמהלכו העניקה לשכת עורכי הדין את הפרס השנתי למאיר שמגר - הנשיא (בדימוס) של בית המשפט העליון. הנאומים היו יפים. המילים היו גבוהות. מאות המוזמנים, בהם שופטים רבים, הקשיבו לדברי הנואמים - כולם, כמובן, חסידים מסורים של "שלטון החוק" - לאחר שבאולם הכניסה חילקו תופינים ודברי מתיקה על חשבון כלל ציבור עורכי הדין.
רק דבר אחד "שכח" שלמה כהן, ראש לשכת עורכי הדין, מי שהקפיד לציין בנאומו שלאחר הטבח האיום ונורא שביצע ערבי בדולפינריום הוא טרח לבקר גם במסגד חסן-בק, שאליו השליכו כמה פרחחים אבנים כ"נקמה" על הרצח הנתעב של עשרות הצעירים שבאו לבלות ביום ששי בערב בדיסקוטק שעל שפת ימה של תל אביב; הוא שכח, לא בהיסח הדעת, מסתמא, לסיים את הטקס הממלכתי המרשים בשירת התקווה. ההמנון הלאומי לא ראוי לו, כנראה, בעיניה של לשכת עורכי הדין, להיות מושמע בנוכחות קברניטיה של המדינה היהודית.
אבל מה שמדהים עוד יותר היא התנהגותם של כל האנשים האלה - לא השופטים מאיר שמגר ואהרן ברק, צריך להדגיש, שירדו מן הבימה והמשיכו לשוחח עם הקרואים הרבים - שבתוקף תפקידם הם אמורים לסמל את הממלכתיות היהודית המתחדשת בארץ ישראל. נשיא המדינה הסתלק מהמקום מבלי להניד עפעף, כמו היה שמח לברוח סוף-סוף מן המקום המייגע הזה שאליו הוא לעולם לא היה מגיע, מן הסתם, מרצונו הטוב והחופשי; כך נהגו גם יו"ר הכנסת, מי שרוצה להנהיג את מפלגת העבודה בבחירות הבאות ולהיות מועמדה לראשות הממשלה, ושר המשפטים.
מבעד לדלת צדדית מיהרו כל השלושה, עגמומיים, מבוהלים משהו, מפוחלצים בחליפותיהם, להתחמק בלוויית שומרי ראשם --ורק מאות הקרואים, ואני בתוכם, נשארו על רגליהם משתוממים אל נוכח הסיום הלא-מכובד, המביש, העגום, של הטקס הממלכתי הזה. בגלל האפלולית המסוימת ששררה במקום לא יכולתי להבחין אם פניהם של "הבורחים" היו סמוקות מבושה-- או מן העלבון שספג מידיהם ההמנון הלאומי של העם היהודי.
והנה התשובה שקיבלתי מפי יודע דבר: המארגנים (קרי: ד"ר שלמה כהן הנ"ל) לא רצו להביך את עורכי הדין והשופטים מן המגזר הערבי שנכחו במקום; כלומר, שירת ההמנון הלאומי של מדינת ישראל יכולה הייתה לחייב את כולם, גם את הערבים, לעמוד ולהמהם את מילות השיר האלמותי שמדבר על תקווה בת שנות אלפיים של העם היהודי, ואת "אי הנוחות" הזאת לא רצו האחראים על הטקס שבו השתתפו כל הנ"ל לגרום ל"אחינו הערבים".
ואגב, אף לא אחד מן האנשים שטרחו להכין נאומים כתובים, מאוד מהוקצעים, שלא הייתה בהם אפילו מילה אחת שראוי לשמור אותה בזיכרון הקולקטיבי של העם היהודי, לא חשב שצריך להזכיר, שפחות משבוע קודם לכן נרצח השר רחבעם זאבי ז"ל בידי ערבים. אולי בגלל שהאנשים האלה, מדושני השררה, סוברים ש"שלטון החוק", הדגל הרפוי הזה, שהפך זה מכבר לקלישאה פוליטית, ריקה מתוכן, בידי אלה שרוצים בביטול זהותה היהודית של מדינת ישראל, איננו נוגע בכלל לרצח הנתעב הזה; ואולי בגלל שהם מרגישים קצת מרוחקים מכל ההמון הרב שמקיף אותם ושאינו נהנה משמירה צמודה מפני טרוריסטים ומכל שאר מנעמי השלטון שהם כה יקרים להם.
וזה, אם תרצו, שורש כל הרע בתוכנו. פלגים לא קטנים בקרב האוכלוסייה היהודית במדינת ישראל, שרובם ככולם נמנים על מחנה השמאל הבולשביקי, פוגעים בפומבי במרכיביה היהודיים של המדינה היהודית שהוקמה בארצו ההיסטורית של העם היהודי. הזלזול בזכותנו להתגורר בכל חלקיה של ארץ ישראל, מן הירדן ועד הים, "הפתרונות המדיניים" שצצים חדשות לבקרים, שבבסיסם סילוק יהודים מעל אדמתם לטובת "פליטים ערבים", הרצון לבטל את סמליה היהודיים של מדינת ישראל, הדגל, ההמנון, חוק השבות ועוד כיוצא באלה, לטובת מושגים מופרכים כמו "מדינית כל אזרחיה", כל אלה יביאו, בהכרח, יום אחד, לדלדול מסוכן בכוחה של מדינת ישראל להתגונן מפני אלה המבקשים להחריבה, ולחיזוק ההשקפה בקרב מדינות ערב , שאפשר לחסל את המדינה היהודית .
האופוריה המטומטמת לאחר "הסכמי השלום" עם יאסר ערפאת כבר לא קיימת - אולם עדיין צריך להישמר מפני אלה שאינם מניחים לעובדות להסיט אותם מדרך העוועים שעליה עלו שקרני אוסלו לפני שמונה שנים. מדינת ישראל צריכה להתקיים לעד - ואסור לתת למהרסיה ומחריביה מבית את האפשרות לעשות את מלאכתם של אויביה מבחוץ תחת מסווה של מילים גבוהות שהבשורה מאחוריהן היא אחת: קעקוע היסודות היהודיים של מדינת ישראל.
צריך להאמין שגם בלשכת עורכי הדין מבינים את זה.