ילדה קטנה, בובתית, קוקיות לה שתיים, עומדת נרגשת. עיניה - מקור דמעה - נוצצות. זה עתה זכתה (אכן, זכייה מרשימה!) במקום השני, המכובד, המחמיא והיוקרתי, בתחרות קט-קטית כל שהיא , מעין "כוכב נולד" - במרכאות או בלעדיהן - לילדים. היא אינה יכולה, אולי גם לא רוצה - בכל מקרה, זה חזק ממנה, זה מציף אותה ומתגבר עליה - להסתיר את אכזבתה המרה, העמוקה, התהומית, הקיומית. חייה נהרסו. היא טרם פרחה, ניצן יפה ומבטיח, וכבר קמלה. חלום חייה התנפץ ונהרס, התרסק לרסיסים. רסיסי אשליה שנגוזה, התאיידה ונמוגה כצפרירי השחר עם הנץ החמה.
היא רצתה. היא כל כך רצתה. היא ערכה הכנות. היא התאמנה ארוכות. היא תרגלה שירים, סיגלה לעצמה אופן עמידה, גינונים ראשוניים, חקייניים, של הכוכבת הגדולה שהיא, ילדה קטנה, עתידה להיות, כשתזכה.
היא ערכה, כמשוער, הדמיה: איך ייראה רגע ההכתרה - "יו, אני מתה" - שבו יכריז המנחה, לקול תשואותיהם הרמות של הצופים, על זכייתה המצופה והיא, מתוקה מאין כמוה, ההורים בעננים, בוכה מאושר.
שנתה נדדה ונטרפה בלילות שקדמו לערב התחרות. היא לא עצמה עין. היא לא אכלה דבר. היא כססה ציפורניים. המתח כסס אותה. הכל התגמד. הכל הזדער. דבר לא היה חשוב לה לבד מאותה תחרות, אשר זכייה משוערת בה עשויה לפתוח לה שער רחב אל עולם הזוהר. טלוויזיה. רייטינג. עיתונאים. פרסום. חוזים. אלוהים.
היא עמדה שם, בובתית, קטיפתית, לא יכולה לעצור את דמעות העצב והכאב. רציתי למחות לה את הדמעות שזלגו על לחייה האפרסקיות, משקות ניצן סמוי בגומות החן - שתי ערוגות יופי שהטבע העניק לה.
העולם אכזב אותה. איך יכלו להרוס לה את החלום, כך, באופן אכזרי כל-כך, להאפיר לה את העתיד המבטיח, הצבעוני, הססגוני? איך יכלו לגרום לה עוול כה משווע ולהעניק לה רק את המקום השני, הסתמי, האובדני?
לא לימדו אותה להפסיד בכבוד (אפשר ללמד להפסיד בכבוד, ספק אם אפשר ללמוד זאת...). איך אפשר להפסיד בכבוד? כל הפסד צורב, מעיק, מייסר. ההפסד לזוכה, זה שזכה בזכייה היחידה המשמעותית, במקום הראשון, צורב מכל.
היא עמדה שם חיוורת, רועדת, טבעית. כה אנושית היתה בחוסר האונים ששידרה בעמידתה. אילו היתה יכולה, בוודאי היתה רוצה להיבלע מתחת לבמה, אולי להרקיע לפתע עוף, לרחף מעל גגות העיר, להיעלם במרומים כמו ספיידרמנית, עטויה בקורי חלום מלכותה ההזויה.
אבל היא עומדת כאן, באולם הנוצץ, שבו הוכרעה זה עתה, באמצעות קולות הקהל, התחרות. היא היתה חביבת הקהל. הוענק לה ניקוד גבוה. כמעט הכי גבוה. אבל גם היא יודעת, כבר עכשיו, בגילה האפרוחי, כי בחיים אין כמעט.
המקום השני שאליו הגיע עלול להחריב את עולמה. בשביל מקום שני היא לא היתה משקיעה מאמץ כה ממושך. בשביל מקום שני אולי היתה נשארת בבית, מוותרת.
הורים ששולחים את ילדיהם - חלקם מעודדים, מאיצים ומפצירים בילדיהם להשתתף - בהן לתחרויות האכזריות האלה, אשר אכזריותן עומדת ביחס הפוך לזוהר שלהן, צריכים לדעת שהילדים שלהם עלולים לשלם מחיר כבד אם וכאשר לא יזכו ( ורובם, אכן, לא יזכו) במקום הראשון. גם מקום השני עלול להיראות להם כהפסד.
ילדים שלא זוכים בתחרות שהם משתתפים עלולים לגזור את דימויים העצמי מחוויית ההפסד ומתודעתו. הם עלולים להרגיש עצמם חסרי ערך קיומי בגלל שלא קיבלו ניקוד גבוה מספיק. הם עלולים להרגיש נטושים, מבוזים, נבגדים, לא רצויים, לא אהובים, מיותרים.
אני לא יודע אם הילדה שזכתה במקום השני בתחרות העונתית, שאני לא בקיא מספיק בפרטיה כדי לכנותה בשמה האמיתי, תתגבר על הטראומה החריפה של הגעתה אל המקום השני. אני לא יודע כמה זמן יארך תהליך התאוששותה. אני לא יודע אם אי-זכייתה במקום הראשון תניא אותה מהשתתפות בתחרויות נוספות (הלוואי, אני מאחל לה ביני לבין עצמי...)
הילדות החד-פעמית ( כמו כל תקופה בחייו של אדם) של הילדה לא תחזור עוד לעולם. מבחינה מסוימת הרס החלום שלה, נוגע ללב עד בכי, הוא בלתי נסלח. מי אחראי לו?.