"מחאה מלאת חן"

במוסף שבת של "ידיעות אחרונות" הופיע טור של אורי אליצור, שהאמת בו כל כך גדולה, והכתיבה כל כך נפלאה, שראיתי הכרח לצטט קטעים ממנו כאן. הכותרת היא: "מחאה מלאת חן" "... אין מה לומר, חברים, ההתרגשות היתה באמת גדולה, וההרגשה היתה שעשינו דבר ענק... אבל עוד באותו ערב התחילו השמאלנים לחלק מחמאות. 'מפגן כוח מרשים', 'פעולה יפה'... ולמחרת בכל העיתונים, כולל "הארץ", כותרות מפרגנות, צילומי ענק, עד שמישהו כתב: 'מחאה מלאת חן'. ואז היה ברור לי לגמרי שנכשלנו. חברים, אל תתבלבלו. הרי לא נולדנו אתמול, ואנחנו מכירים אותם. הם לא היו מדברים כך אם הם היו חושבים שיש לשרשרת איזושהי השפעה על מישהו... הם לא היו מפרגנים, אם היו מעריכים שהמפגן הזה עשוי להשפיע על האצבע של חצי חבר כנסת, או לעכב את ה"הינתקות" בחצי יום. ... גוש קטיף הוא האצבע שבסכר, שמאחוריו מסתער עלינו שיטפון ענק. מדובר בעקירה חד-צדדית של יותר ממאה יישובים, שייסחפו בשיטפון הזה כמו עצים כרותים בנחל דרגות. אלון מורה ועפרה ובית אל ודולב וטלמון ותקוע וכל הר חברון וחברון עצמה וכפר אדומים ומצפה יריחו וכל בקעת הירדן. שום דבר לא יישאר, והכל ללא תמורה. המשא-ומתן עם הערבים ועם העולם יתחיל באריאל, ובסוף יורידו גם אותה. זה מה שעומד על הפרק, ולכן כל כך אוהבים אותנו כשאנחנו לא היסטרים ולא מתלהמים, ומתנהגים יפה כאילו מדובר באיזו מחאה של ירוקים על פגיעה באתר טבע. חברים, מדובר בעניין היסטרי, ואם לא נהיה היסטרים אין לנו שום סיכוי לבלום אותו. זה לא משחק טניס ששני הצדדים לובשים לבן, לוחצים ידיים מעל הרשת, ומתחילים לשחק בשקט. מדובר ברשעים אטומי לב, שהולכים להפיל עלינו את הבית שלנו. מדובר בפגיעה איומה, בלתי אנושית, בזכויות האדם הכי בסיסיות של יותר ממאה אלף אזרחים ישראלים. מדובר בפגיעה אנושה בביטחונה של מדינת ישראל ובצידקת קיומה. וכל זה הולך להיעשות לא מתוך תמיכה של הרוב אלא מתוך ייאוש של השלמה. כבר היום אומרים לך, מאנשים ברחוב ועד בכירים בליכוד, באנחה: טוב, אין מה לעשות, זה מה שהולך לקרות. כדי שהרוב ימשיך להיות מיואש ומשלים, כדי שלא תקום צעקה מול הרשעות והסכנה וההימור הבלתי אחראי על ביטחון המדינה, שרון ובני בריתו מהשמאל רוצים לראות אותנו מחזיקים ידיים ושרים "התקווה". הם מצידם יזרקו לנו פרחים וירעיפו עלינו מחמאות. עת להתלהם ובדיוק באותה רוח, יו"ר מועצת יש"ע ועוד חברים חתמו השבוע על אמנה עם "הפורום לאחריות לאומית", שאומרת במילים מכובסות למשעי דבר די פשוט: אנחנו נרמוס אתכם ואתם תשתקו, ובתמורה אנחנו נגלה אמפתיה לסבלכם. חורבן הישובים אינו תלוי כלל במידת הסימפטיה שנקבל ב"הארץ". אם יש איזה יחס בין שניהם, הוא יחס הפוך. החורבן תלוי ברב עובדיה יוסף, במועצת גדולה התורה, בעוזי כהן. בליכודניק משדרות. אלה כולם מסתכלים על המתיישבים, ומצפים לזעקה איומה, לא נחמדה, מזעזעת, מתלהמת. כמו שראוי לאנשים שמישהו עומד לעקור אותם משורשיהם. בינתים הם מתרשמים שלעוקרים זה נורא אכפת, ולנעקרים לא כל כך". עד כמה "לא איכפת", ניתן לראות ממחזה סוריאליסטי: "המזכיר המדיני" של מועצת יש"ע, יהושע מור-יוסף, בחר לו את הזמן הזה להופיע בפני "שלום עכשיו" למפגש, ולנאום בפניהם. ומה היה לו לומר לאויב הכי ארסי שלנו? הוא בעצמו דיווח על זה, בגאוה, ב"קול ישראל": אנחנו יכולים, כך אמר, לשתק את הפינוי של גוש קטיף. עשרות אחוזים מן המפקדים הם אנשים שלנו, ויכולנו לומר להם לסרב. אולם "אין הצר שווה בנזק המלך". הצלת הגוש שאינה שווה פילוג בצה'ל. ולכן אנחנו אומרים לציית. אני יכול לנחש, שב"שלום עכשיו", וגם במינהלת הפינוי, ליקקו את השפתים ואולי גם אמרו, נוסח אורי אליצור: "דברים מלאי חן". מור יוסף אינו לבד. הבוס שלו, בנצי ליברמן, יו"ר מועצת יש"ע, ועימו ראשי המועצות שאול גולדשטיין, מרק אסיה וחסדאי אליעזר וכן הרב מידן, שהציגו את עצמם כ"אנשי מועצת יש"ע", ואחרים, חתמו בבית הנשיא בחגיגיות רבה על מסמך משותף עם השמאלן עוזי דיין, תחת הכותרת "שיח אחים". גם שם הם פסלו את הסרבנות ואף הוסיפו, שיקבלו הכרעת כל רוב, ובלבד שיהיה "מוצק". בסוף קינחו באמירה, שכל המעשים שעשו ועושים לנו - היו והינם "לגיטימיים". החתימה היתה בתשעה באב, ויש על מה להזיל דמעה. מפני שהדברים האלה פירושם הרמת ידים ו-וויתור על המאבק. יותר נכון, גזרו כאן מראש את מפלתנו. כי "רוב מוצק" קל מאד להשיג - בעזרת קולות הערבים, מניפולציות בסקרים וסיוע נדיב של התקשורת. ומי שמראש מקבל את דינו של רוב כזה, שולל מראש את ההצדקה להלחם בו. לכל היותר הוא יוכל להפיק - "מחאה מלאת חן". פירוק המתנחלים מנשקם על-ידי יו"ר הארגון שלהם, ופילוג המחנה על-ידו, זו טרגדיה. מה גם, שמועצת יש"ע כגוף לא השתתפה במחזה המביש הזה, ולהיפך, ערב לפני כן הוחלט במפורש בהנהלה המצומצמת, שהיא לא תשתתף ולא תוצג כמשתתפת, וליברמן וחבורתו הפרו את ההחלטה הזאת, ולמחרת נאלצו לתקן ולומר, כי היו "נציגי מתנחלים" בלבד. זו טרגדיה, כאמור, אבל גם קומדיה. מפני שבעוד הללו חותמים בפני הנשיא, ומור יוסף מתוודה בפני "שלום עכשיו" - הצד שכנגד, הקודקוד, ההוגה, היוזם והמפקד העליון של מיבצע הגירוש והעקירה, אריאל שרון בכבודו ובעצמו, אומר ההיפך. אמר ב-1974 לרגל אחד ה"פינויים" של גרעין אילון מורה (ישוב שהוא מתכוון לפנות ב'נגלה' השניה אחרי צפון-השומרון), ואמר בשנת 1995, בראיון בערץ 7 עם חגי סגל. ב-1974 פנה במקום, ישירות, לחיילים המפנים, ואמר: זוהי פקודה בלתי מוסרית, ולפקודות מסוג זה חייבים לסרב. אני לא הייתי ממלא פקודה זו" ("מעריב", 6.6.74). וב-13.7.95 אמר בערוץ 7 (קלטת השמע מופצת באינטרנט) מילים אלו: "כמי ששירת בצה'ל שנים רבות, אני אומר שחייל צריך למלא פקודות. ואם חייל מרגיש, שהפקודה שניתנה לו היא בניגוד למצפונו, עליו באופן אישי, ואני מדגיש באופן אישי, להתייצב בפני מפקדו, להסביר לו זאת, ולהיות מוכן לשאת בתוצאות". מה זה "חסיד שוטה"? מי שיותר אדוק מן האפיפיור. בנצי ליברמן הוא עורך דין והקליינטים שלו הם אנחנו. ומה הביא לנו מן המשא-ומתן עם השמאלנים? הלא על בסיס דבריו של שרון, הוא היה צריך לדרוש תמורת הוויתור של קבלת דין הרוב - את אימוצה על-ידי עוזי דיין של דוקטרינת שרון, המכשירה את הסירוב האישי, האינדיווידואלי, של חייל שהפקודה נוגדת את מצפונו. אך לא. כ"כ "מלאי חן" היו ליברמן וחבורתו, שדאגו לאחדות צה"ל יותר משרון בעצמו. את הכרזתו של יצחק רבין זכרונו לברכה נגד הירידה מן הגולן השמיעו יומם ולילה מכל רמקול, עד שהקהל כבר דיקלם אותה במקהלה. את דבריו של שרון מצניעים ראש מועצת יש"ע וחבריו, כנראה מפני ששרון אינו מספיק אדוק בשבילם. גם "קבלת דין הרוב" בכל עניין, שהיא בלבד דיה כדי לקבור אותנו, אינה מובנת מאליה. להיפך: זה בנפשה של הדמוקרטיה, שבזכויות-יסוד שום רוב אינו יכול לפגוע. רוב אינו יכול לעבור על "לא תרצח" ועל "לא תנאף", ורוב אינו יכול לבטל זכויות יסוד כמו חופש הביטוי, התנועה, העיסוק, השוויון בפני החוק, חיי האדם, כבודו וחירותו. רוב אינו רשאי לחוקק אפלייה גזעית, ובמדינת היהודים רוב אינו יכול לאסור את העלייה לארץ. בעידן שלנו, אחרי קוסובו, וכאשר מילוסביץ יושב בכלא בהאג, רוב גם אינו יכול לחוקק טרנספר לעם אחר, וכך אכן פסקו אדמו"רי השמאל, מעמוס עוז ומטה, שכל פקודה - או חוק - שיש בהם מן ה"טרנספר" לערבים הם בלתי חוקיים בעליל ואין לציית להם, ולכן גם על הכנסת יכול להתנוסס הדגל השחור ההוא. ומה בדבר טרנספר ליהודים? האם דמם של הערבים יותר אדום מדמם של מתנחלים יהודים אליבה דראש הארגון, האמור להגן עליהם? אלא, לו צירף ליברמן גם את צאן מרעיתו לאותם המיעוטים, שהדמוקרטיה מגינה עליהם מול רוב דיקטטורי מתעמר, עוזי דיין לא היה מצטלם ביחד עימו, וליהושע מור יוסף לא היתה הופעה "מלאת חן" בפני "שלום עכשיו". המצחיק הוא, שליברמן בעצמו הכריז בתקשורת אינספור פעמים, כי עקירת הישובים היא פשע ובחזקת "פקודה בלתי חוקית בעליל". נו? לפקודה כזאת צריך - אפשר בכלל - לציית? גם עליה חל "דין הרוב"? הלא להיפך: דווקא החייל שיציית לה, הוא ילך לכלא! ואם לא די בכל אלה, חתמה חבורת ליברמן במסמך "שיח אחים" על עוד קביעה מקוממת: כל מעשי הצד השני, הכריזו, היו והינם "לגיטימיים". צאו וראו, כמה זה "מלא חן": בעוד שמאלפי פגושים, בכל הארץ, זועקת הכתובת "פושעי אוסלו לדין!" - ראשי קורבנות אוסלו מכריזים שאוסלו היתה לגיטימית. זה שהורו אותה בחטא, במפגשים פליליים עם מנהיגי מחבלים, זה שהכניסו את הזאב, את ארגון הטרור הרצחני ביותר בעולם, אל תוך מכלאת הכבשים ובמו ידיהם חימשו אותו, עד אשר כבר הספיק לטרוף את חייהם של כאלף וחמש מאות נפשות - וכל זה בעזרת תרגיל מכוער ומלוכלך בכנסת, המכונה "מיצובישי", כל זה הוכשר על-ידי ליברמן וחבורתו "כלגיטימי". ועצם הגירוש והעקירה, אם הם "בלתי חוקיים בעליל" כדברי ליברמן בעצמו, איך הם יכולים להיות בד בבד עם זה גם לגיטימיים?! ומעשיהם של בני השיח של יהושע מור יוסף, אנשי "שלום עכשיו", שעוסקים בריגול אחרי מעשיהם של מור יוסף וחבריו, בולשים מן היבשה והאויר אחרי כל קרוואן, רושמים ומלשינים ישירות לשגריר ארצות הברית, ולמדינות זרות אחרות, ודרכן - ממילא - לאויב הערבי, גם המעשים האלה לגיטימיים? רק לאחרונה נסעו אנשי "שלום עכשיו" יחד עם בריטים מן השגרירות לישובים ביש"ע, כדי להצביע ולהלשין. ועוד לא הזכרנו, שמימונו של הגוף הממאיר הזה בא לו, במידה רבה, ממעצמות זרות, התנהגות שבמדינה מתוקנת כמו ארצות הברית היתה מאלצת אותו להירשם כסוכן זר! ועם הגוף הזה, שבכל מעשיו מתנהג כמי שהערבים הם אחיו והמתנחלים אויביו, איתם מתרועע המזכיר המדיני של מועצת יש"ע, בפניהם הוא מתפרק מנישקו, בעוד הם בעצמם צרים על שערי יישובינו להורסם עד היסוד ולעוקרם משורש. אוי, מה היה לנו! אתם שומעים זאת עכשיו, המאזינים. אם תעברו על הזוועה הזאת לסדר היום, הרי שמגיע לנו כל מה שיבוא עלינו, חלילה, כי אנחנו מביאים זאת על עצמנו. לו היינו עם , היתה צריכה מועצת יש"ע להיות מוצפת טלפונים, פקסים ואי-מיילים, בדרישה להתכנס ולהסתייג מן המעשים הנוראים האלה, ולהסיק מסקנות אישיות, ארגוניות ומיבצעיות. ואם לא - היה ציבור חפץ חיים צריך לחפש לו אנשים אחרים, ובלבד שתהיה להם תכונה אחת, אחת ודי: שלא יהיו "מלאי חן".