ראש הממשלה יצא כנגד אלו המוציאים את השד העדתי מן הבקבוק המורעל, אלא שנראה לי שראש הממשלה וכולנו צריכים להבין שאת השד העדתי החליף השד העממי וזהו השד הגורם בליכוד לתסיסה כה גדולה כנגד קואליציה עם מפלגות העבודה ושינוי.
במקום לראות בליכוד מפלגה מזרחית הרי שנכון יותר לראות בה מפלגה עממית או מפלגת העם, כשהיא מבטאת עמדות לאומיות ומסורתיות התואמות את העמדות של רוב הציבור המזרחי במדינת ישראל וכמו-כן רבים מפעיליה המרכזיים הם אכן מזרחים חמים.
בישראל מחולקת המפה הפוליטית לשניים: ליכוד, ש"ס, מפד"ל, האיחוד הלאומי ואגודת ישראל מצד אחד, ואילו מן הצד השני נמצאים השמאל והערבים.
המחנה הראשון הוא "המחנה הלאומי" במובן המדוייק: השיוך הלאומי, האחווה היהודית, הקשר למסורת ישראל, הערבות היהודית ועוד הם האיפיונים המרכזיים של המחנה.
כיום הליכוד היא מפלגה המכנסת את עיקרה של האוכלוסייה העממית בישראל [מזרחים, אשכנזים ימניים, רוסים, מתנחלים ועוד]. האוכלוסייה העממית היא הרוב השקט בציבור הישראלי שלא מוצא את מקומו במוקדי הכוח האמיתיים בחברה הישראלית, הוא אינו תופס את מקומו לא רק במובן הפרסונאלי, אלא עמדותיו הלאומיות לא רק שאינן באות לידי ביטוי במוקדי הכוח, אלא להיפך, עמדות אלו זוכות לבוז על-ידי האליטה השמאלנית, שאין מה לעשות שהיא ברובה המוחלט 'אשכנזית-חילונית-ותיקה' החשה כאילו המדינה היא קניינה הפרטי ואילו הליכודניקים גונבים להם את המדינה.
המחנה השני מוגדר מבחינת המחנה הראשון על-ידי ניכורו מכל אלה; בקרב העבודה, שינוי ומר"צ היחס אל הערכים של המחנה הלאומי נע מחוסר עניין ועד לזלזול מופגן.
המחנה השני הוא האליטה הוותיקה השולטת במוקדי הכוח החשובים בחברה הישראלית [משפט, אקדמיה, תקשורת וכו'] והמסרבת לתת לגיטימציה למחנה הראשון.
"אל תקרא לי עם" אומר שלום חנוך ומבטא את הלך הרוח במחנה זה ממש כפי שיל"ג [יהודה לייב גורדון] אמר בתחילת המאה ה-19 את המשפט הנורא: "היה אדם בצאתך ויהודי באהלך".
שלום חנוך מבטא את הכמיהה של מחנה השמאל להשתחררות מן הנטל היהודי, הכמיהה להתנתק מהתרבות היהודית היא לב ליבו של המחנה הזה.
אלא שמפלגות העבודה ושינוי מבטאות לא רק השקפות עולם שונות מן הליכוד, הן מבטאות גם חלוקה חברתית ברורה שהפוליטיקה הישראלית נעה סביבה כמעט בכל נושא.
בני אדם בוחרים במפלגות המבטאות גם את החתך החברתי ממנו הם באים, חתך המבטא את מוקד הזדהותם האישית, חתך חברתי שלרוב גם חופף את השקפת עולמם הבסיסית.
דודו טופז כינה את אנשי הליכוד צ'חצ'חים, תיקי דיין כינתה אותם "אנשים מן השוק" ועמרי שרון, הבן של, כינה אותם "אינדיאנים", אין ספק ששלושת ההתייחסויות הללו כוונו אל האופי הקבוצתי המזרחי או המזרח תיכוני של הליכודניקים, אלא שלי נראה שההתייחסות הלועגת הזו הופכת מכוונת יותר ויותר אל אופיו העממי של המחנה הלאומי בכלל ושל מפלגת הליכוד בפרט.
טומי לפיד רואה בקואליציה חילונית קואליציה "נאורה", הוא רק שוכח שאריאל שרון מייצג מפלגה בלתי "נאורה" בעליל, זוהי הסיבה שמפלגתו כה מתנגדת לקואליציה כזו.
מפלגות העבודה ושינוי מהוות אנטי תיזה למחנה הליכודי וכששרון כופה על הליכוד את השותפות איתן הוא מעקר את נשמתו של המחנה שלו, שרון מהמפלגה העממית מחפש את הלגיטימציה שלו אצל האליטה האנטי עממית, אליטה המתייחסת לעם שלה ולערכיו כאילו כפאה שד, השד העממי.
