הביצה המקומית רוגשת ודוֹמֶה שהיא על סף רתיחה; הפעם זה התקציב וגזירותיו. שר האוצר מבקש להעמיק את ההצלחה (???) הכלכלית שבאה בעקבות הגזירות דאשתקד, אז הוא מוסיף גזירות חדשות על הישנות. כצפוי, הנפגעים מן הגזירות דאשתקד הם המועמדים להפגע מן הגזירות דהשתא.
לפסוק מפרשת השבוע (דברים יד) שבחרנו ככותרת, יש כמה פירושים והם כולם נוגעים לעניינו.
(ילקוט שמעוני) לא תתגודדו. לא תעשו אגודות אגודות אלא היו כולכם אגודה אחת. וכן הוא אומר (עמוס ט) הַבּוֹנֶה בַשָּׁמַיִם מַעֲלוֹתָיו וַאֲגֻדָּתוֹ עַל-אֶרֶץ יְסָדָהּ.
אין חולק על כך ששר האוצר בפרט והמערכת הפוליטית בכלל, מתכוונים לטוב. הם רוצים להצליח ושהציבור יזהה את ההצלחה שלהם; ולו רק משום שבכך תלויה הקריירה הפוליטית שלהם. אבל משום מה תמיד יש את אלה המרוויחים מכל מהלך של המערכת הפוליטית ויש את אלה שמפסידים.
המרוויחים והמפסידים לעולם אינם מתחלפים ביניהם. העשירים תמיד יתעשרו עוד והעניים יעניאו.
וגם מי שמתיימרים להגן על החלשים, יותר מגנים על המבוססים יחסית; לכאורה בצדק, שלא ידרדרו גם הם למצבם של העניים. על העניים עצמם - רק המתנדבים בעם חושבים באמת, ודואגים להם כמיטב יכולתם שהיא - מה לעשות - מוגבלת.
הנה האבחנה של מי שמתיימר להגן על העניים בתוך המערכת:
נתניהו יוצר שתי מדינות לשני עמים: מדינה לעניים ומדינה לעשירים. הוא מעודד מצב בו אדם לאדם זאב. במקום מצב בו יש ערבות הדדית בציבור, נתניהו מתחמק ממתן השירותים שהמדינה חייבת לאזרחיה: בריאות, חינוך ורווחה.
דברים כדורבנות. ואנחנו נאמר: הדובר עצמו שותף לתהליך שהוא מצביע עליו שכן זהו אופיה של המערכת הפוליטית שהוא חלק ממנה.
וְלֹא-תָשִׂימוּ קָרְחָה בֵּין עֵינֵיכֶם לָמֵת המערכת הפוליטית אצלנו (אולי לא רק אצלנו, אבל זה מה שנוגע לנו) אמורה להיות מורכבת ממוקדי כח שונים המאזנים זה את זה; האיזון בין מוקדי הכח השונים הנו תנאי לפעילותה התקינה של המערכת. אבל האיזון הזה אמור להתקיים הוא לא מתקיים בפועל.
בפועל, אפילו מראית עין של איזון בין מוקדי הכח השונים, אינה מתקיימת. הם נאבקים ביניהם שוב ושוב ואנחנו אוכלים את האבק המיתמר מזירות המאבק השונות וכבר חשים מחנק.
מעניין לברר מה השורש הרעיוני להתנהלות זו שסופה (הקרוב) הוא חורבן.
(רבנו בחיי) בָּנִים אַתֶּם לַה' אֱלֹקֵיכֶם. נסמכה פרשה זו לעיר הנדחת להורות שאסור להתאבל על מתי עיר הַנִּדַּחַת, איש על בנו ועל אחיו; ואסר על המתים גדידה בבשר, זהו שאמר לֹא תִתְגּדֲדוּ. ומנהג האמוריים היה, לפי שהיו עושין מן העולם הזה עיקר, וכאשר ימות להם מת ויאבד מביניהם, הנה הוא אִבּוּדוֹ לעולם. אבל אתם אינכם כן, כי בָּנִים אַתֶּם לַה' אֱלֹקֵיכֶם ודרך האב להוריש לבנו מנה יפה שיש לו, ולפיכך העוה"ב [העולם הבא] שבראתי הוא מעותד לכם; ועל כן אי אתם רשאין להתגודד על המת ולא למרט שער הראש (לקרח עצמכם לאות אבל) כי בטוחים אתם שאם יאבד הגוף בעוה"ז שתירשו חיי העוה"ב שהוא העיקר. וזהו שאמר כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה לַה' אֱלֹקֶיך; וענין "קדוש" - נבדל. יאמר, לפי שאתם בדלים משאר בני נח, כענין (ויקרא כ) וָאַבְדִּל אֶתְכֶם מִן-הָעַמִּים לִהְיוֹת לִי. ויכלול עוד באמרו כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה לַה' אֱלֹקֶיך, ענין שכר העוה"ב. יאמר, לפי שאתם עם דָבֵק בא-ל הקדוש ואתם מעותדים לְמַעֲלָה זאת היא מעלת העוה"ב, אין ראוי לכם לעשות מה שהם עושים:
מה הקשר בין הפירושים השונים? מה הקשר בין לא תעשו אגודות אגודות כפירוש המדרש ועוד מקורות, לבין איסור גדידה בבשר כפירושו של רבנו בחיי, שגם הוא לא לבד כמובן?
ובכן, דומה כי הקשר מצוי בהסברו של רבנו בחיי: לפי שהיו עושין מן העולם הזה עיקר.
כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה לַה' אֱלֹקֶיךָ וּבְךָ בָּחַר ה' כאשר העולם הזה הוא העיקר בעיני האדם - הצער על המת, ביחוד על צעיר שמת, הוא אין סופי כי מדובר באובדן סופי. על אותו מצע השקפתי צומחת גם ההתגודדות הסקטוריאלית; כאשר אין מודים ואף מתכחשים בגלוי לכך שבבסיס ההוראה לֹא תִתְגּדֲדוּ, ניצבת העובדה:
(דברים יד, ב) כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה לַה' אֱלֹקֶיך וּבְךָ בָּחַר ה' לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה מִכּל הָעַמִּים אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי הָאֲדָמָה:
כאשר מתכחשים לכך, או אז תכלית האדם בעולם הזה הנה הוא עצמו, וכל השאר תלוי בנטיותיו האישיות. אצל אחד זה צבירת עושר, אצל השני זה הכבוד ואצל השלישי זה עמדות כח. אצל הפוליטיקאי זה שילוב של הכל ביחד. מכאן נבין את מאבקי הכח בתוך המערכת השלטונית האמורה להיות מאוזנת.
ביום פקודה, זקוק הפוליטיקאי להרבה קולות; את אלה הוא יכול לקבל מן העניים כי הם הרוב. אבל עד אותו יום פקודה הוא זקוק לכסף. להרבה כסף, ובד"כ גם במהירות. את זה רק העשירים יכולים לספק לו. העניים, גם אם ייחלצו לעזרתו ויתרמו ממה שאין להם, יקח הרבה זמן לגייס את הסכומים הדרושים להנעת בחירתו מחדש.
עכשיו אפשר להבין מדוע "השכבות החלשות" זוכות להרבה אמפתיה ולשום דבר ממשי, בעוד השכבות המבוססות זוכות להרבה השמצות אבל גם להטבות ממשיות מאד.
האמפתיה לשכבות החלשות ביחד עם השמצת השכבות המבוססות - אמורים לשכנע את העניים להצביע נכון, בעוד ההטבות הממשיות לעשירים - יניעו אותם לתרום מהונם למערכת הבחירות. עבורם זו פשוט השקעה משתלמת, כי אחרי הבחירות הם יקבלו עוד הטבות.
ככה זה כאשר מתנתקים מהמודעות של עם סגולה. במצב כזה גם אם נחפש, לא נמצא מכנה משותף בין העשיר לבין מי שאינו עשיר. יכול להיות עשיר שהוא נדיב בטבעו ומחסדיו יהנה העני, אבל זה רק ברמת הפרט; ברמת המערכת, מדובר באגודות שאין שום מכנה משותף ביניהן והן עוינות זו לזו. תשאלו את יו"ר (או שמא מזכ"ל?) ההסתדרות.
ואיך אמורה להיראות חברה יהודית על פי פרשת השבוע שלנו?
סְגֻלָּה מִכּל הָעַמִּים אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי הָאֲדָמָה (אור החיים) הכוונה בזה היא כי כשם שהסגולה הוא דבר שאינו כפי הטבע, כי הלא תמצא כי יש עשב שטבעו קר וסגולתו לרפאות חולי הקרירות, וכן יש עשב חם וכו', וזה אינו כפי הטבע אלא דבר סגולה; וכמו כן מבטיחם ה' שיהיו סגולה גם שלא כפי המשוער.
ויש הרבה ענפים בהבטחה זו; ראשונה על דרך אומרם ז"ל (שבת ס"ג) חשב אדם מישראל לעשות מצוה ונאנס ולא עשאה - נותנים לו שכר כאלו עשאה, ולא כן בעבירה; ובאומות אינו כן אלא להיפך.
ואין זה מהנשער כפי השכל [זה לא הגיוני]; ממה נפשך, אם המחשבה תעשה דבר - אם כן תעשה בחושב רע; ואם [המחשבה] לא תעשה [דבר] אלא בבחינת הטוב ולא בבחינת הרע - אם כן באומות למה בהפך?
עוד ירצה לרמוז עניין אחר, והוא כי לא יטעה לבבם לחשוב כי הוא האדון ברוך הוא חס ושלום צריך להם לשום דבר; לא כן הוא. אלא 'סגולה' כמלכים שחפצים בדבר סגולה שהוא כלי יקר הגם שאין להם צורך בו, גם אתם תהיו לי אבן יקרה בערך [יחסי ל]כל העמים. ולא שהדבר הוא אצלי לצורך; כִּי [הרי] לִי כָּל הָאָרֶץ. פירוש, ומעתה לא יוצדק לומר שיש לי צורך בדבר; וכאומרו (איוב לה) ז אִם-צָדַקְתָּ מַה-תִּתֶּן-לוֹ אוֹ מַה-מִיָּדְךָ יִקָּח: כי הכל שלו יתברך.
ניקוד הסֶגוֹל, ... מורכב משלוש נקודות במבנה משולש; הנקודה התחתונה מייצגת את זוית הראיה של האדם הרואה את עצמו כמרכז ההוויה. בטעמי המקרא ישנו טעם הנקרא גם הוא סֶגוֹל (או סגולתא) והמבנה שלו הוא בדיוק הפוך, הנקודה הבודדת נמצאת למעלה והיא מייצגת את זוית הראיה של הבורא יתברך.
מה שהבאנו כאן על קצה המזלג אודות הפירוש למונח 'סגולה', זה בדיוק מה שחסר אצלנו; המודעות לזוית הראיה של הבורא יתברך. זהו השורש למאבקי הכח האין סופיים שתוצאתם הכואבת היא וְעַמָּא דְּאַרְעָא אָזְלָא וְנִדַּלְדְּלָה (סוטה פ' ט).
נחזור למודעות של עם שהוא סְגֻלָּה מִכּל הָעַמִּים, כי זו הדרך לאהבת ישראל אמיתית ועד לאחדות ישראל שתגלה את הגואל מיד ממש.
ואז יהיה רק טוב ליהודים וגם לכל האחרים.
____________________
נסים ישעיהו, תנועת 'אור ישראל'
