על קברו הטרי של שלמה אמר בנו משפט שמתאר את שלמה מילר בצורה מדויקת: "אבא שלי", הוא אמר, "עשה כל החיים שלו דברים קטנים, אבל הוא עשה אותם עם רוח גדולה".
את שלמה מילר פגשתי לראשונה לפני כעשרים וחמש שנה על דיונה בסיני.
למחרת החתימה על הסכמי "קמפ-דיוויד", לקח מאיר אינדור דגל גדול, הניף אותו בראש גבעת חול שצפתה על חוף דקלים מדהים, והכריז על הקמת ישוב חדש בחבל ימית - עצמונה. כשהזדמן לשם עובר האורח הראשון, מאיר אינדור ביקש ממנו להחזיק את הדגל לכמה רגעים, נכנס לרכב ונסע צפונה לחפש מתיישבים ליישוב החדש שהקים.
הראשונים שנענו לקריאתו של אינדור היו בית ספר שדה "קשת יהונתן" שבגולן, הם שלחו קבוצה לשבוע, שלמה מילר הצטרף אליהם כחובש מלווה. שלמה התאהב במקום, נשבה בקסם הרעיון, ונשאר בעצמונה.
באותם ימים, כשהביטוי "עם ישראל שב לארצו" עוד היה פוליטיקלי קורקט ומי שהרגיש חובה לקיים את המפעל הציוני, לא תויג אוטומטית כמתאים לקבוצת שוליים תמהונית, התקבצו לעצמונה חבורת צעירים וצעירות אידיאליסטים, תמימים, שחשבו שברוח החיובית שלהם הם יצליחו להשפיע על רוחו של העם, ואולי גם לעצור את הנסיגה מסיני.
ה"אני מאמין" של עצמונה נוסד על שני עקרונות: העקרון הראשון אמר: "חושך לא מגרשים במקלות, חושך מגרשים באור", אנשי עצמונה האמינו שרוח של עשייה חיובית, ודבקות במעשה הנכון, יש לה כוח להשפיע מעבר למה שנראה לעין, "אנחנו באנו לבנות, במקום שהוחלט להרוס". ביום הפינוי, כשהגיעו החיילים לפנות את עצמונה, מערבל הבטון עבד. צוות הבניה היה עסוק ביציקת העמודים באתר בניית בית הכנסת.
העקרון השני היה נאמנות מוחלטת למדינה ולהחלטותיה, "נלחם בכל הדרכים החוקיות בהחלטת הפינוי, אבל נכבד את ההכרעה". שלא כמו במקומות אחרים, מתיישבי עצמונה לא הסכימו להאבק בחיילים. עצמונה התפנתה בלי להכריח את החיילים לעשות מעשה שהיה מכוער בעיני המתישבים, וגם בעיני רבים מהחיילים. כשבאו האוטובוסים לפנות את עצמונה, ישבו תושבי הישוב על הדיונה וקיימו שיחת פרידה מהישוב, החיילים שבאו לפנות אותם עמדו מסביב והקשיבו, כשעלו התושבים לאוטובוסים, לא רק הם בכו, גם החיילים בכו.
לאחר פינוי ימית נפגשו דרכינו בירושלים. שלמה ואשתו מרטין, עלו לירושלים כדי ששלמה יוכל ללמוד תורה, שלמה למד במכון מאיר והתפרנס מעבודות גננות. אני הייתי אז בחור ישיבה צעיר, שלמה ומרטין היו מזמינים אותי לסעודות שבת, הם התענגו על הזכות להאכיל בחור ישיבה, ועל האפשרות לדבר דברי תורה בסעודת שבת, ואני הייתי מתענג על הבישול הצמחוני הנהדר שלהם.
מירושלים הם נדדו למקומות שונים, לאלוני הבשן שבגולן, לעיר דוד, ובסופו של דבר לאיתמר שבשומרון. כשחיכינו ליד בית ההספדים, שמעתי שיחה שהתקיימה לידי, "שלמה לא כל כך הסתדר", אמר האיש לחברו, "הוא נדד ממקום למקום ולא ממש מצא את מקומו". כששמעתי את דבריהם חשבתי לעצמי שיש אנשים שמסתדרים בחיים, וזה מלמד עליהם הכל, ויש אנשים שלא כל כך מצליחים להסתדר בחיים, וגם על האנשים האלה זה אומר הכל.
פעמים רבות נצבט הלב בשנות האינתיפאדה הארורה הזו כשגיליתי שאיבדתי מכר, אך הידיעה על שלמה ממש קרעה את ליבי.
שלמה נגע בלב של כולנו בתום ובפגיעות שלו, הוא התברך בתמימות שכל כך מאפיינת דרום אפריקנים: הוא האמין באמת ובתמים בתורה שלימדו אותו, והאמין באמת ובתמים שצריך לעשות את הדבר הנכון, ובעיקר הוא האמין שלא רק ש"צריך לעשות את הדבר הנכון" אלא ש"אני צריך לעשות אותו".
השם שלמה מילר, הצטרף השבוע לרשימה ארוכה של אנשים שאבדו במעגל הדמים הנורא שאנו ושכנינו לכודים בו. הכאב הנורא שאני חש על אובדן זה, פקח את עיניי לראות את ים הכאב שנלווה למאות שמות הנרצחים שראיתי בעיתון ולא אמרו לי כלום. אני גם רואה את כאבם של שכנינו הלכודים עמנו באשמתם או שלא באשמתם במעגל דמים זה. מי יתן ויפקחו עיני כולנו לראות שכולנו בני אדם המשתוקקים לשלווה ומנסים להמנע מסבל, מי יתן ונלמד לראות את הערך שבקיומם של חיים מכל סוג שהוא, מי יתן ונלמד לחיות בכבוד ובשלום.
שלמה נטמן בהר הזיתים, אל מול הר הבית, בערב שבת פרשת ראה. כשראיתי את אנשי ה'חברה קדישא' מכסים את הבור, ושמעתי את בנו של שלמה, מבקש מאביו שנקבר זה עתה, להתפלל עבור בנין בית המקדש, חשבתי על הפסוק הראשון בפרשה: "ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה", שלמה קיבל את הברכה, התורה נתנה לו חיים של משמעות וערכים, אך שלמה קיבל גם את הקללה, את גורלם של תמימי הדרך, ההולכים בה באמת ובתמים, שנגזר עליהם להלקח בחטף, באמצע החיים, להיות מועלים לקרבן במזבח העליון על-ידי המלאך מיכאל לזכותם של ישראל.
