יש לי בבית טוסטר-אובן שקיבלתי במתנה לפני כמה שנים. אני בטוח שלנותן המתנה היו כוונות טובות והוא לא אשם במה שקרה. אחרי שתוצאות ההגרלה של כמה וכמה קבבים הסתיימו באופן וול-דאן ולמעלה מזה (ולאחר מכן השתמשתי בהם כפחמים לגריל אמיתי) וכמה מהבורקס שחיממתי יצאו פושרים עד קפואים, הבנתי שיש לי בעיות תקשורת עם האובן.
אז ככה. כמו בכל אובן המכבד עצמו, יש גם לאובן שלי כפתור עגול עם ארבעה מצבים. הנחתי בשכלי ההנדסי שאם הכפתור מכוון למעלה לשעה 12, אז מתחמם הגריל העליון בלבד. למטה בשעה 6 הגריל התחתון בלבד, בצד שמאל שניהם ובצד ימין זה עוף (כבוי).
הסתבר שלמתכננים היו כוונות אחרות. אחרי נסיונות הכוללים חריכה וכוויות, גיליתי שאם הכפתור מכוון למטה לשעה 6 פועל הגריל העליון (!) בלבד, בצד שמאל הגריל התחתון, למעלה שניהם והעוף בצד ימין. כדי שבני הבית לא יתבלבלו רשמתי את התוצאות על האובן במקום האיורים האמנותיים שנראים כמו חיצים מפותלים.
האובן הנ"ל דווקא משתלב יפה במרחב המוצרים המקיפים אותי. עד לפני כמה שנים זה עוד הוציא אותי מהכלים, אך אט אט נדבקתי בשלווה של זוגתי. כן נוח, לא נוח… היא פתרה זאת בדרכה שלה.
אם החלטנו למשל לרכוש בדיוטי וידאו חדש, אז יש בינינו חלוקת עבודה ברורה למדי. היא מסתכלת על המחיר ואני בודק בינתיים אם חוברת ההדרכה נוחה ורצוי גם בעברית. לאחר מכן, אני לומד לתכנת את המכשיר והיא מתכנתת אותי והכל מסתדר. "שבי, אני צריכה בין 19.15 לשעה 20.00 שתשים בסלון את אהבה מעבר לפינה בערוץ 22 על הקלטה יומית ובשעה 22.00 עד 23.45 תקליט בחדר עבודה את בטי דייויס ב- TCM. בסדר? ואל תשכח בבוקר לשים את הקלטת הזאת במקום ההיא עם הבטי. אני עוזבת לך פתק על המחשב שתראה אותו לפני שאתה יוצא…"
בהתחשב באילוצים, הגישה שלה פרקטית למדי. בדור שלנו, כשחוץ מה-DVD והממיר הדיגיטאלי, יש גם וידיאו וטלוויזיה שאפשר לקלוט איתם גם באנלוגית, אין כמעט סיכוי שאדם ממוצע יצליח להתמודד עם כל התכנות אלא אם הוא בעל תואר הנדסי כלשהו או ילד המבלה בחוגי מחשב. גם אם נניח שעל מערכת אחת הממוצע יצליח להתגבר בקורס ערב, אז הוא מוכרע טוטאלית כשבבית יש שתים או אפילו שלוש מערכות מקבילות וכל וידיאו וטלוויזיה הם מפירמה אחרת ומתוכנתים שונה. אז למה זוגתי שיש לה רק תארים במדעי הרוח צריכה לשבור את הראש? הרי ממילא כבר מזמן סיכמנו שהיא ועדת תרבות ואני מנהל האחזקה.
מסתבר שמתכנני ומעצבי מכשירים משבשים את חיינו באופן יוצא מהכלל, ואם זו אינה מזימה מצד ההתאחדות שלהם אז אין ספק שזו לפחות פאשלה גדולה מאד מצד היצרנים. השלב הראשון בהולדת מוצר הוא בשיווק, שצריכים לבצע מחקר שווקים וצרכים ולהגדיר את המוצר ומטרותיו. את ההגדרות הם מעבירים אל הדיזיינר, כלומר המעצב, שמקפיד על הידידות למשתמש ועל הצדדים האסטטיים ואל ההנדסה שיפיקו מוצר שגם יצליח לבצע את מה שהתכוונו בשיווק ובעיצוב. התהליך בדרך כלל משולב בניסויים ודיונים הדדיים עד שמתקבל המוצר הסופי. הבעיה היא שעל הארגונום, כלומר ה"מהנדס-אנוש", במרבית החברות לא שמעו או פשוט ויתרו.
מי שרוצה להבין מהן טעויות בהגדרות של השיווק שינסה לרכוש פקס חדש לביתו. לפני זמן מה הלכתי לרכוש אחד כזה ובסוף התהליך הבנתי שטעיתי כשחודש לפני כן טרקתי את הטלפון לאיש מכירות חביב שהציע לי קורס למתקדמים לבחירת פקס.
למשל, יש כאלה שרוצים שאותו הקו ישמש אותם גם לטלפון וגם לפקס. לגיטימי, לא? מי צריך 2-3 קווים בתקופת הסלולארי? אז נניח שהטלפון מצלצל והאיש מרים ושומע צרצור של פקס. עכשיו יש לו שתי אפשרויות. האם הוא ליד הפקס או לא? אם כן, אז הוא ניגש לפקס, לוחץ על הסטארט והמכשיר נכנס לפעולה ומתחיל לפלוט נייר. אבל מה קורה אם בזמן הצלצול הוא לא ליד הפקס, אלא נניח בחצר או רחמנא ליצלן במקלחת?
יש יצרנים שחשבו על זה וסידרו "הפעלה משלוחה מרוחקת", כלומר שמהטלפון שהרמת אתה מקיש נניח שתי כוכביות ואז הפקס נכנס לפעולה כאילו לחצת סטארט. הפתרון הפשוט הזה הוא פשוט מושלם אלא שהוא לא קיים לעזאזל בכל הפקסים, אפילו אלה המוגדרים כביתיים. "במקרה כזה", מסביר לך איש המכירות "אתה צריך לסגור, לחכות שהטלפון שוב יצלצל ואז לא להרים". גם זה היה יכול להיות פתרון מושלם, אם רק היית יכול להיות בטוח שהצלצול הבא אינו הלקוח החשוב ביותר שלך. הבעיה הזו הופכת להיות עוד יותר מוזרה ואפילו ביזארית, לאחר שהתברר לי שיש פקסים שאפשר אמנם להפעילם משלוחה מרוחקת אבל… אך רק בתנאי שהשלוחה מחוברת לפקס עצמו. תופסים? אי אפשר לתקוע את החוט של השלוחה לשקע בקיר אלא רק לשקע מיוחד לשלוחות בפקס.
זה כמובן עוד לא הכל. יש פקסים שאם בצד השני תפוס, אז הנודניק מחייג רק שלוש פעמים במרווח של שתי דקות. ניסיתי להתעניין מדוע הם מגבילים אותי ואיני יכול לנדנד נניח 15 פעמים במרווח של דקה אז הוסבר לי במבט מלא רחמים גדולים השמור לדפקטים שמדובר בחברה מאד גדולה ואם הם החליטו על שלוש פעמים "אז תסמוך עליהם שהם יודעים מה שהם עושים".
אבל כל זה הוא כאין וכאפס לעומת התכנות. כל חברה מייצרת כמה מכשירים ואין כללים אחידים, לא בין חברה לחברה, לא בין מכשיר למכשיר ואפילו לא בין האיקונים על לוח ההפעלה. הפקס הקודם שלי, זה שהתקלקל, היה מונח קבוע על חוברת ההדרכה בת 98 העמודים. על הצרה הזו נוסיף את עניין הזיכרון שקולט דפים לפני המשלוח או אם הנייר נגמר. יש כאלה עם זיכרון כמו שצריך ל-120 דפים ויש ל-5 דפים. במחירים של זכרונות מחשב, זה פשוט בלתי מובן.
מכאן, אנחנו עוברים בסיור שלנו להכרת הפקס לעוד נקודה לא מובנת. אתה רוכש פקס לייזר שעולה מעל 500 דולר ומתברר לך שאין כפתור און-עוף וכדאי לך לקחת זאת כמחמאה. "הלקוחות שלנו חביבי לא טועים ואין להם צורך בעצירת חירום" אומרים בחברה הגדולה שתסמכו עליהם. ולבסוף, על שאלה בנאלית נוספת שקשורה למשיבון אסור לדלג, כי חלק מהחברות סוברות שמיותר לחבר לפקס הביתי משיבון. כאן מסתבר, שהן בכל זאת יודעות יותר טוב ממני, כי בדיקה מקיפה הוכיחה לי שבארץ אין להשיג משיבונים בחנויות, אז למה צריך חיבור למה שממילא אין? אתה נותר אם כך להסתדר עם התיבה הקולית של בזק שלא מסוגלת להבחין אם זו שיחת טלפון או פקס ואז אין "מיתוג אוטומטי" וכל מה שנותר לך מהפקס הוא צרצור מוקלט. המסקנה היא שאתה מוכרח משיבון… שאין בחנויות!!
אז ככה עושות מחקר צרכים שיווקי חברות אלקטרוניקה גדולות שתסמכו עליהן שהן יודעות. את הממצאים הן מעבירות להנדסה כדי שהמוצר יפעל ולדיזיין כדי שהמוצר יהיה ידידותי למשתמש. כאן מתחיל סיפור כאוב חדש. מעמדו של הדיזיינר בשוק לא נקבע לפי רמת הידידותיות למשתמש, אלא לפי הרמה האמנותית של העיצוב. התוצאה היא לכן מכשירים שנראים לפעמים כמו השעונים הנוזלים של דאלי. מרשימים מבחינה עיצובית כל עוד הם בגלריה וקצת לא נוחים אם בכוונתך ממש להשתמש בהם בתור שעון, מה שייאלץ אותך ללכת כל הערב עם יד בתנוחה של מלצר.
כמו האובן וכמו הפקס, נראים מעל 90% מהמוצרים המקיפים את חיינו. התוכנות, אתרי האינטרנט, הביגוד, כלי הבית… ואל תבקשו ממני להתחיל עם טלפונים סלולאריים כי זה לא ייגמר. פעם עוד הייתי מעיר לחברים על זה ועל ההוא שהם רכשו, אבל הפסקתי. הבנתי שאני הורס להם את ההנאות ואת הביטחון העצמי וזה לא נעים, אחרי שאלה הלכו והשקיעו אלפי שקלים בכורסאות שנראות יפות ונוחות כמו השעונים של דאלי. בהתחלה הם קצת התלבטו, אך המעצב שכנע אותם שכורסא, היא הרי פריט אמנותי לא פחות מאשר מתקן ישיבה, נכון? עכשיו, לך תשב על כזה שעון ולעזאזל עם הגב ורצוי שתשתה רק במטבח, שאוי ואבוי אם ישפך על האמנות.
גם על המדרגה שהארכיטקט סידר בתוך הבית ליצור להם "דו-מפלסי" מוטב שלא לדבר ולא נורא אם הפספוס נופל מפעם לפעם עם האופניים כי כך הוא מפתח את כישורי ההישרדות שלו. ולגבי מכונית… עם יד על הלב, מה מעניין יותר… המנוע? הוצאות האחזקה? הבטיחות? או הקווים האווירודינמיים והחמש שנות אחריות על הצבע האדום?
אם מישהו יגלה דיזיינר שאצלו הפונקציונאליות היא לפני הכל והיופי בא רק כהשלמה לכך, שיספר לי על כך. ואם מישהו יאתר חברה כלשהי שבה מעסיקים גם מהנדסי אנוש והמוצר שלהם ארגונומי וממש ידידותי למשתמש, אז אשמח להודות לו אם יביא זאת לידיעתי כדי שאתעניין במוצרים שלהם. בינתיים, עד מתי לעזאזל אנשים ייהרגו בצמתים כי הם היו בטוחים שהאור הירוק היה מיועד להם ולא למכונית לידם שפונה שמאלה, ומדוע אני טועה בכל פעם מחדש ונוסע לחולון במקום לירושלים?
___________________
הכותב הינו מהנדס תעשייה וניהול, לוביסט ומנהל מאבקים ציבוריים, יו"ר נמ"ר (נפגעי מס רכוש), חבר בצוות המשפטי של עמותת אומ"ץ בראשות אריה אבנרי.
