שופט בית המשפט העליון תאודור אור - יו"ר ועדת החקירה הממלכתית לאירועי אוקטובר 2000, בהם נהרגו 13 מערביי ישראל, היה בעת חקירת שלמה בן-עמי במיטבו. תקיף אך אדיב, חד ומדוייק. והעיקר: שולט בחומר. ואולם, תכונות אלה לא באו לכדי מימוש או ביטוי בבית המשפט בעת "חקירתו" של אהוד ברק, כפי שיובהר להלן.
תאודור אור (יליד 1934) עשה את כל הדרך מלמטה. בניגוד לרבים אחרים, המתמנים לכהונת שופט לא במעט בזכות קשרים במקומות הנכונים - ביום 22.11.01, כדוגמא, מונו שופטים רבים שלא חקרו מעולם עד בבית משפט - הגיע תאודור אור לכהונה הרמה בעבודה קשה. הוא ייצג לקוחות כעורך דין, שמע עדים באלפי תיקים, ונדרש לברר ולהכריע בין עשרות אלפי מוצגים וראיות.
תאודור אור עסק במשך עשר שנים (1967-1957) בעריכת דין במשרד פרטי. בדצמבר 1967 מונה לכהונת שופט בית משפט השלום וכיהן בתפקיד זה בעפולה. החל מאוקטובר 1970 מונה מספר פעמים לכהונת שופט (בפועל) בבית המשפט המחוזי בנצרת. ב-1973 מונה לכהונת שופט מחוזי בנצרת, במינוי של קבע. מספטמבר 1982 ועד מארס 1983 כיהן כשופט (בפועל) בבית המשפט העליון. ב-1983 מונה לכהונת נשיא תורן (סגן נשיא) של בית המשפט המחוזי בנצרת. מספר פעמים שימש נשיא בפועל של בית המשפט המחוזי בנצרת. בעבודתו כשופט בבית המשפט המחוזי, ישב לדין במשפטים מגוונים - פליליים, אזרחיים, ערעורים ובענייני מיסים. בתוקף תפקידו כסגן נשיא, היה אחראי על המחלקה האזרחית בבית המשפט המחוזי בנצרת, כולל ערעורים אזרחיים ובקשות רשות ערעור. במאי 1989 מונה לכהונת שופט בית המשפט העליון, ומאז הוא מכהן בתפקיד זה. שימש יו"ר ועדת הבחירות המרכזית לכנסת ה-13. עמד בראש הוועדה לביקורת מבנה בתי המשפט הרגילים בישראל. ובמילים פשוטות: תאודור אור הינו שופט עתיר ניסיון, הרבה יותר אף משופטים עמיתים בבית המשפט העליון - שזכו במינוי היישר מן האקדמיה. כל הניסיון הזה, בא כאמור לידי ביטוי השבוע בחקירתו של שלמה בן-עמי.
השופט תאודור אור ועמו שני חברי הוועדה האחרים, לא נתן לשר לשעבר בן-עמי לחמוק משאלות נוקבות. גם פלפוליו של בן-עמי לא הועילו - הוא נשאל שוב ושוב מה ידע על הצלפים, למה לא מסר דיווח לממשלה בכלל ולראש הממשלה בפרט; מדוע לא בירר בעצמו מידע שלדבריו היה טעון בירור, ועוד ועוד. בן-עמי סיים את עדותו כשידיו על ראשו. במשך יום-וחצי הוא נשאל שאלות נוקבות, בלי הנחות.
כל הדברים שלעיל באו כדי להצביע על ההופעה (לא עדות) המוזרה שהיתה לראש הממשלה לשעבר אהוד ברק בפני חברי הוועדה, הופעה שהתאפשרה על-ידי השופט תאודור אור.
לא צריך להיות מומחה כדי להתרשם, כי חברי הוועדה, ובראשם כאמור תאודור אור - שהיה במיטבו השבוע בחקירת בן-עמי, נהגו בברק ברכות מוזרה. יותר ויותר הוא נשמע כעד מומחה, ולא כאיש שקיבל מידע, בזמן אמת, על הצלפים שהופעלו - ולא עשה את הדרוש כדי לעצור זאת; ולא כראש ממשלה, שלא הכין היטב את המשטרה לאירועים דומים, כפי שהוכן צה"ל לאינתיפאדה. ניתנת האמת להאמר, כי חברי הוועדה, ובהם תאודור אור, שתו דבריו בצמא. כן אדוני, לא אדוני - האמת היא שחקירה נוקבת לא היתה כאן, גם לא בעניין הר-הבית.
התמיהה מהופעה זו באה לא רק מצד יריביו של ברק, אלא גם מצד מקורביו - שהתכוננו ליום קשה, לשאלות קשות העלולות לחשוף ברבים את תפקודו הלקוי של ברק באותם ימים, את העובדה שהיה מנותק חלק מהזמן מהנעשה.
למשל, הר-הבית: מדבריו של ברק ניתן להבין, כי הוא היא מודע לסיכון הכרוך בעליה להר-הבית באותם ימים, ואף על-פי כן, ומטעמים פוליטיים - הוא לא רצה להיראות כמי ששולל מראש האופוזיציה אריאל שרון את הזכות להגיע למקום - הוא התיר את עליית שרון להר-הבית, תוך סיכון ביטחוני חמור לשלומם של האנשים במקום. ובמילים פשוטות: במקום להפגין מנהיגות, נהג ברק ממניעים פוליטיים פנימיים. ברק נשאל בנושא זה על-ידי הוועדה, אך לא את השאלות הקשות. חברי הוועדה עשו שימוש מינורי מאוד בחומר הרב שהוכן בנושא זה מבעוד מועד על-ידי אוספי החומר, שגם נפגשו קודם לכן עם ברק.
כיצד התגלגלו הדברים לכדי כך, שחקירתו של העד המרכזי הנוגע למהומות מתמסמסת? לא יכול להיות שהדבר קשור לעובדה שהממשלה בראשותו של ברק היא זו שהחליטה על הקמת הוועדה, ומכאן - על הכיבוד שלו זכו שלושת חברי הוועדה בעצם מינויים: תאודור אור, פרופ' שמעון שמיר והשופט האשם ח'טיב. אין זה סביר שחברי הוועדה ינהגו בו בעדינות כך כך רק בשל זאת. המדובר באנשים ישרים, שהרי נבחרו בזכות יושרם וכישוריהם. ובכל זאת, התעלומה נותרה בעינה: מדוע עצרו חברי הוועדה דווקא כשהגיעה העת לחקור את ברק.