כיצד קרה ששר בישראל, הוא-הוא השר לביטחון פנים, צחי הנגבי, העז לתת ידו לביצוע עשרות מינויים במשרד לאיכות הסביבה (בתקופה שכיהן שם כשר), תוך העדפת מקורבים, כפי שקבע מבקר המדינה, אליעזר גולדברג?; כיצד העז הנגבי לתת ידו למינוי שורה של מקורבים למשרות פיקטיביות?; כיצד קרה שהנגבי גם "השתין מהמקפצה" (בכך שעשה זאת הרבה יותר וחזק יותר משרים אחרים), וגם דאג שקהל צופים עצום ורב ייראה זאת (כדי לאסוף את קולות חברי המרכז)?
התשובה לכך גלומה, ככל הנראה, במעמד המיוחד שנוצר להנגבי במערכת המשפט בישראל. הנגבי היה מוגן. כך לפחות התנהג, בשל היחס המיוחד שזכה לו. כי זאת יש לדעת: להנגבי היה "ספונסר" - איש בכיר, מן החשובים ביותר בישראל, הוא נשיא בית המשפט העליון, אהרן ברק.
ברק לא סיפק להנגבי שירותים בחינם. הוא קיבל את ליטרת הבשר שלו, כשהפך בעצם את הנגבי ל"פודל" קטן, שסר למרותו. כשכיהן בוועדה לבחירת שופטים, מכוח תפקידו כשר המשפטים, הקפיד הנגבי לתמוך בעמדות הנשיא ברק, משל היו הנחיות. כך במינוי שופטים וכך בעניינים אחרים.
הנשיא ברק גונן על הנגבי. הוא סוכך עליו בעיצומה של חקירת פרשת "דרך צלחה" - מפני אלה שדרשו להדיחו מתפקידו - כאשר הנגבי היה יוצא ובא בלשכתו של ברק, ובאותה תקופה נדרש לחדרי החקירות, באותה פרשה. ברק הכשיר את כהונתו של הנגבי כיושב-ראש הוועדה לבחירת שופטים, למרות החקירה הפלילית שנוהלה אז נגדו, וזאת בניגוד למקובל. כל אנשי מערכת אכיפת החוק, מקטן (חוקר) עד גדול (היועמ"ש) ידעו היטב: הנגבי הוא יקירו של ברק. לכן נזהרו עוד יותר בכבודו, משכו זמן, עשו למענו הנחות, ובסופו של דבר גם הקלו עימו בדין: היועמ"ש, אליקים רובינשטיין, החליט שלא להעמידו לדין, למרות הראיות החמורות נגדו, וזאת אחרי שהחליט שכן, ולא, וכן ולא.
רובינשטיין לא רק ש"החליק" כתב אישום נגד הנגבי, אלא שהוא תרם באופן משמעותי למינויו לכהונת שר בממשלה הנוכחית, כאשר חזר בו מהחלטתו להעמיד לדין את הנגבי, ומיהר, ממש רץ ללשכתו של אריאל שרון - שעסק אותה עת במלאכת הקמת המרכבה, כדי לבשר לו על כך, על-מנת שלא ידלג על מינוי הנגבי לכהונת שר. רובינשטיין חשב בסך-הכל על כהונת שר באחד התיקים הפחות חשובים, ומה רבה היתה הפתעתו, כאשר שרון, שמבין גם את שפת הרמזים, מינה את יקירו של ברק לכהונת השר לביטחון פנים.
התפקיד שמילא ברק בקריירה של הנגבי, עלול עכשיו לעמוד לכולנו לרועץ. שכן גם אם יחליט היועץ המשפטי לממשלה, מני מזוז, להורות על חקירה נגד הנגבי, הוא ייתקשה, מן הסתם, להביא, בשלב זה, להעברת הנגבי מתפקידו כשר לביטחון פנים. אם ייטען שאין זה ראוי שהנגבי ימשיך לכהן בתפקידו, כאילו כלום, יטען הנגבי - ובצדק מנקודת ראותו - כי הוא חף מכל אשמה, כל עוד לא הורשע; ובכלל, אם "הכהן הגדול" נתן לגיטימציה לכהונתו כשר משפטים וכיושב-ראש הוועדה לבחירת שופטים, בעת שהיתה נגדו חקירה חמורה לא פחות, היא חקירת פרשת דרך צלחה (שם נטען נגדו שהוציא במרמה מאות אלפי ש"ח מעמותת דרך צלחה), מדוע שיפסיק עכשיו את תפקידו, רק בגלל שהוחלט לפתוח בחקירה?
הסיטואציה המיוחדת אליה נקלע הציבור הרחב, נובעת, בראש וראשונה, מהפוליטיזציה שדבקה גם במערכת המשפט. אין זה סוד, כי הנשיא ברק "עושה פוליטיקה", לא רק באופן שבו הוא דוחף למינוי שופטים, אלא באופן שבו הוא מעורב בפעולות ו/או במינויים הנעשים במשרדי הממשלה.
הסיבוך הנוכחי עם השר הנגבי, הוא רק אחד מפירות הבאושים הנובעים ממעשיו של ברק. אותה מערכת שהסכימה להישארותו של הנגבי בתפקיד כל עוד שירת אותה נאמנה, תתקשה עכשיו להקיאו מתוכה. שהרי אם תקיאו, עלול הנגבי לפתוח את פיו ולסכן כמה אנשים חשובים.
